נאמר בפרשה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (לא, יב)

כתוב בגמרא (חגיגה ג.) מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימך אנו שותין (ואין לנו לדבר בפניך), אמר להם אעפ״כ אי אפשר לביהמ״ד בלא חידוש, שבת של מי היתה (מי דרש בשבת)? שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה.

ומה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשתם לאבדה ממני.

הקשה רבינו יוסף חיים בספרו (״בן יהוידע׳׳) לכאורה פלא אם הנשים מבינות את הדרשה, נמצא שהם בכלל האנשים שבאים ללמוד, ואם אינו מבינות א״כ גם על הנשים יש לשאול למה באות. דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה?

אלא ביאר, שמיעה של הנשים אפילו שאינן מבינות כלום, יש בה תועלת עצומה. כמו כתוב בזוה״ק (פרשת שלח) שראה צדיק אחד, היכלות בגן עדן שיושבות שם שנשים דוקא, ושם משתדלין הנשים במצוות התורה ובטעמיהם. ויש לשאול מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה, מאחר שבעוה״ז אין עוסקות בתורה כלל?

אלא, בהיותם בעוה"ז שומעות דברי תורה מהאנשים הלומדים או מדרשות החכמים שדורשים בהם, אע״פ שאינן מבינות כלום נשמתן קולטת אותם דברי תורה, וכשהולכות לגן עדן, מתעוררת כח אותה קליטה ועי״ז עוסקות בתורה. נמצא שהשמיעה ששומעות בדברי תורה בעוה״ז, אע״פ שאינם מבינות כלום יש להם בזה תועלת, שתקלוט הנפש אותה התורה.

אמנם תועלת זו שייכת רק בנשים שמטות אזנן לשמוע, אך הטף הבאין לדרשה אין מטין אוזן לד״ת, אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים שרואין בהיותם שם. ועל כרחך אין נפשם קולטת מדברי התורה כלום, ולכן שואל ״טף למה באין״? ואמר ליתן שכר למביאיהן. בזה מובן היטב מה שאמר להם רבי יהושע ״מרגלית טובח היתה לי בידיכם״ (גירסת עין יעקב) משמע שיש בדרשה דבר הנוגע אליו, והיתה הדרשה יקרה מאד בעיניו.

מדוע. אלא, אמרו במשנה (אבות פ״ח) ששיבח ריב״ז את תלמידיו ועל רבי יהושע אמר ״אשרי יולדתו״, ופירש רבינו עובדיה מברטנורא מיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש, כדי שלא יכנס באזניו אלא דברי תורה. לכאורה מה תועלת יש לו מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו בעודו תינוק בעריסה שאינו מבין כלום, ובחינם טרחה אמו אד לפי דבריהם, אף כי לא הבין מאומה, נשמתו קלטה אותם.

מסופר על רבי אריה לווין זצ״ל שנתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא פנאי להשתתף בשיעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו. ניגש אליו ר׳ אריה ואמר לו כדברים האלה. כתוב בגמרא(ברכות ה.) ״לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע״, חשבת פעם מה פירושה של המילה ׳ירגיז׳?

ובכלל, כיצד מרגיזין את היצה״ט על היצה״ר? אלא ביאור הדברים, משל לשני יהודים שהחזיקו בשתי חנויות, אחת ליד השניה. חנות אחת היתה מליאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שיגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להיפך. איש לא התעניין בה ולא ניכנס אל ד׳ אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השנייה נותרה ריקה.

הגיע קונה אחד וניכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני. פתח העני בצעקות רמות וכינה את חבירו, בעליה של החנות המשגשגת בכל כינויי הגנאי האפשריים. ׳איך הינך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהינך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה, כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עימו לחלוטין.

הטענות היו כל כך צודקות שהן שיכנעו את כולם. זה ניקרא ״להרגיז״. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו. והנמשל, המשיך ר׳ אריה לווין, הוא בדיוק מה שקורה איתך. במשך כל היום מצליח היצה״ר לנצח אותך, ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד.

והנה גם בשעות הערב כשהינך מגיע כבר להתפלל, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תישאר בבית המדרש לשיעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחבירו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הינך צריך איפוא ״להרגיז״ את היצה״ר ולומר לו: לא די לך במה שהינך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשיעור?! דבריו היוצאים מן הלב של ר׳ אריה, נכנסו לליבו של היהודי ועשו בו רושם רב, ושינה מאותו יום את אורח חייו והחל להשתתף בשיעורי תורה.

–

עוד נאמר בפרשה: "שובה ישראל עד ה׳ אלוהיך כי כשלת בעוונך" (הושע יד ,א)

משל יפה שאומרים בשם הגה״צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:

כפרי אחד, היה לו בן בור ובער, שלא יצא מימיו מתחומי הכפר. כשהגיע הבן לפרקו, דיבר בו אביו נכבדות במשפחה כבודה מן העיר הגדולה. ביקשו בני המשפחה לתהות על קנקנו של החתן, והזמינהו לביקור בעירם. אביו, שידע את נפש בנו, שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, ובילה כל ימיו במחיצת פרות ותרנגולים, החל ללמדו הליכות ונימוסים: ראה, בני. כאשר תפגוש בהם, ויקדמו את פניך בברכת שלום עליכם, תושיט את ידך ותענה: "עליכם שלום, מה שלומכם"?

כשישאלו אותך כיצד עברה הנסיעה, תאמר: "ברוך השם". כשיראו לך את החדר שהקצו בעבורך, תאמר: "תודה רבה". כשתלך לנוח, תאמר: "ערב טוב לכולכם". כשתקום תאמר: "צפרא טבא, הערבה עליכם שנתכם?"

וכך הלאה, כל מה שאדם מן הישוב אומר ועונה – לימד האבא את בנו. וברצותו להיות בטוח שהבן לא יאכזב, ולא יכשל בלשונו, הורהו לחזור על תלמודו מאה פעמים ואחד, עד שיהיו הדברים משוננים בפיו, רהוטים ושגורים על לשונו… החתן דנן נסע אל העיר הגדולה והגיע לבית המשפחה, שהיה הומה מכרים וקרובים אשר באו לחזות באורח.

הכל הסבו ליד שלחנות ערוכים בכל טוב, והחתן הופיע. הוא ניגש אל המחותן, בעל הבית, הושיט ידו ואמר ברהיטות בוטחת: ״עליכם שלום, מה שלומכם, ברוך השם, תודה רבה, ערב טוב לכולכם, צפרא טבא, הערבה עליכם שנתכם?!״ פני המחותן החווירו, ואילו הנער כבר הושיט ידו לזה שמימינו, וחזר על הפזמון, ולזה שלידו וחזר עליו שוב, בשמחה ובעליזות. והנאספים נחלקו לשנים: לצוחקים ולבוכים…

והנמשל: עבודת התשובה לא קלה היא. יש לערוך חשבון נפש, יש לאתר את נקודות המכשול ולראות כיצד מתגברים עליהן, כיצד משפרים דרך ומתעלים. זו עבודה קשה, איטית וממושכת, שתחילתה בחודש אלול, המשכה בימי הסליחות, בעשרת ימי תשובה, ועד ליום הכיפורים בו מסכמים את עבודת ארבעים הימים בוידויים ובתפילות.

אבל אלו הנותרים אדישים ושווי נפש בחודש אלול, בימי הסליחות ובעשרת ימי תשובה, ובאים ביום הכיפורים לערוך ״מירוץ תפילות ווידויים״, חמש תפילות ועשרה וידויים, כמוהם כאותו נער נבער שפתח ואמר בנשימה אחת: עליכם שלום, ערב טוב, בוקר טוב, היו שלום…

זהו שאמר הכתוב: ״שובה ישראל – עד ה' אלוקיך״ – יש לשוב בתשובה עוד לפני שאתה מתייצב ביום הכיפורים לפני ה' אלוקיך. קודם כל עליך לערוך חשבון נפש ולדעת ״כי כשלת בעוונך״ לאחר מכן ״קחו עמכם דברים״, תוכל לבוא ולבקש סליחה ומחילה בתפילות היום הקדוש ובוידוייו, ו״אמרו אליו כל תשא עוון״. אם כה תעשו – ״וקח טוב״…

שבת שלום
אמיר