- רדיו קול חי - -

המקפצה האישית \\ הרב נהוראי משה אלביליה

בפרשת השבוע אנו מוצאים את הסיפור הנפלא של הבאת פירות הביכורים לירושלים על ידי בעלים של שדה, שמזה תקופה ארוכה, זרע זרעים עד שגדלו האילנות, השקה אותם, טיפח אותם, גזם אותם, עד שיגדלו ויעלו יפה יפה, וכשמזכה אותו השי"ת לראות בגדילת הפירות, חל עליו חובה לקשור את הפרי הראשון בחוט של גמי ולהביאו יחד עם סלסלת ביכורים גדולה ומרהיבה ביופיה, אל עבר בית המקדש להעבירו לידי הכהן הגדול…

וכך אומרת לנו תורתנו הקדושה בהרחבה (כו, א-ד): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם"..

ומבאר שם רש"י: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה"…

ויש לשאול – מדוע כאן בפרשת הבכורים ראה רש"י לנכון להזכיר זאת, הרי אם אדם שמעלה בכורים לירושלים, אל בית המקדש וטרח ואסף את פירותיו ומעלם בצורה מכובדת לירושלים, אז מן הברור שאותו אדם לא כפוי טובה ומכיר במתנה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, אז אם כן, מדוע כתב רש"י ש"אינך כפוי טובה" ?
אלא רש"י בא להורות לנו יסוד גדול לחיים – בחיים של האדם, רובנו לרוב מתאהבים במה שאנחנו עושים, זה יכול להיות מצייר שעבד שעות רבות על ציור פרי מכחולו, ולשם כך יצא אל הטבע לקבל השראה ואז צייר ציור נפלא שלא היה כמוהו, עד אדם שיושב במשרד הייטק וסגר איזה עסקה טובה שחיכה לה הרבה זמן, ומסיים באדם שיושב על סוגיא טובה שניסה לפצח אותה הרבה זמן וסוף סוף הצליח.

חשבת פעם מי גרם לך את ההצלחה?
אדם יכול לומר: "ברור שדווקא אני אחרי שעמלתי על כך רבות!!!"…

אלא בא רש"י הקדוש ומלמד אותנו – כל דבר בחיים הוא סיעתא דשמיא וח"ו שלא יתגנב לליבך מחשבת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא תדע שהכל מאתו יתברך, ולכן אתה צריך להודות לאבא הגדול שנתן לך את כל המתנות האלה שעכשיו צמחו אצלך בשדה, כפטריות אחר הגשם….

ועתה, שאנו נמצאים זמן מועט לפני ראש השנה הבא עלינו לטובה, הבה נקח על עצמנו נקודה זו כמה אדם צריך לדעת על כוחה של הודאה להקב"ה שכל חייו יהיו בבחינת מה שאמרה לאה בלידתו של יהודה: "הפעם אודה את ה'".

בכל פעם להודות להקב"ה מחדש על סיעתא דשמיא מופלאה שמקבל האדם תמיד.

ונסיים במעשה נפלא שסיפר הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א (אוצר הסיפורים, ח"ב עמוד 250):
"שמעו נא למעשה שהיה בשנת תשע"ז, במוצאי ראש השנה בעיה"ת בני ברק, כידוע ברחבי העיר מפוזרות 'תחנות אוטובוס בו יאספו ה'עגלות' את הנוסעים איש איש למחוז חפצו… במוצאי ר"ה, באישון ליל, כשהשעון כבר הורה על השעה אחת וחצי בלילה עמדו רבים מתושבי ירושלים עיה"ק ת"ו (לאחר שערכו את ימי החג בבני ברק) באחת התחנות ברחוב כהנמן בב"ב, והמתינו שיבוא אוטובוס הנושא את המספר 402 לקחתם לביתם… אך בוששו פעמי המרכבה מלבוא, וכבר נתגנבה בלבם המחשבה שמא יצטרכו להישאר למשך כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם…

עד שמרחוק נראה אוטובוס ריק מנוסעים. ותעל הרינה במחנה – הנה קרובה ישועתנו לבוא, אך משהתקרב ראו שהוא נושא על חלונו מס' 318 הנוסע לעיר רחובות. מכיון שכן עלו עליו כמה מה'עסקנים' שבעם, וביקשו מהנהג שיסכים להחליף את יעד נסיעתו ויקחם ליעה"ק ירושלים, אך הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם. שהרי נשלח מטעם בעליו ליסע ל'רחובות'. ויפצירו באיש מאוד מאוד, עד שנכמרו רחמיו ונעתר להם – החליף את מספרו ל402 והעלה את ציבור הממתינים בכליון עיניים. בישיבה ובעמידה עד אפס מקום, והחל ליסוע ירושלימה. הנוסעים ששמחו בטובתו של האיש. החלו לשבחו והללו ולקלסו, ולברכו בעולם הזה ובעולם הבא גם יחדיו, בגמר חתימה טובה, ב'פתקא טבא' ובכל הברכות האמורות ושאינן אמורות בתורה…

בהגיעו לחוצות ירושלים, ניגש אליו אחד הנוסעים ושטח תמיהתו "וכי היאך לא חשש מר לעשות כן, והרי המפקח עליך רואה את כל אשר נעשה בשעת מעשה ע"י הG.P.S. ונמצאת מסכן את פרנסתך?

מילא הנהג פיו שחוק… וביאר לו עומק העניין.

"הנה יסלח נא מר, כי טעות בידו… בחדר המפקחים ראו שב'תחנה' פלונית, זו שעמדתם בה זמן ארוך מאוד, רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם.. והוכרז שחייבים לשלוח אוטובוס לשם, אך כל הנהגים ענו ואמרו פה אחד שאינם יכולים להתקרב לתחנה זו ולהעלותם לירושלים. כי כן מנהג ה'נוסעים' – להביע ולכלות את הרוגז והקצף (על ידי המתנתם באריכות יתירה) על ה'נהג' שיבוא לאוספם הביתה, אף שברור כי לא לו החטא והעוון. עד שביקשתי אני לקחת נסיעה זו.

עשיתי 'תחבולה' הצגתי עצמי כ318 בכוונה להשתנות לאחר מכן ל402 כאשר יתחננו הממתינים בפני – ובזה הרווחתי שכל ה'קללות' נהפכו לברכות עד בלי די…

כיוצא בזה רבים הם המהלכים בעולמו של הקב"ה כשהם מלאים טענות כרימון, ואף על חסדי ה', לפעמים שליבו של אדם מפתהו להתלונן על דא ועל הא, מה עושה הקב"ה? מעמידו לרגע בפני מציאות שאיננה טובה, אז ברגע יכיר שהכל הולך למישרין, 'חסד' גדול הוא מן השמיים… יכניע עצמו וישוב לראות שהכל מעיקרא לטובה..
לדעת להודות על דבר בחיים כי זה המקפצה האישית של כל אחד מאיתנו בעבודת ה'.

ולזכור תמיד ש"איננו כפויי טובה".

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!

ושנזכה לנצל את השבוע האחרון של השנה עד תומו..


המאמר נכתב לרפואת:
יוסף בן שושנה הי"ו.
יוסף מאיר בן כוכבה הי"ו.
עמרם בן זוהרה הי"ו.