פרולוג:
• נהר עצום של דמעות הציף את רצפת אולם האירועים במלון קראון פלאז'ה בסטמפורד, במדינת קונטיקט שבארצות הברית. מוצאי שבת קיצית לפני שלושה חודשים, פרשת אֶמוֹר למניינם של היהודים בחו"ל (השבוע, סוף סוף, אנו נפגשים שוב סביב אותה פרשה. וולקאם). מד הרגשות באולם טיפס אל הקו האדום העליון. טלטלה אנושית מרעידת לבבות גדשה את המקום, ודומה שאפילו המלצרים הסינים, שעמדו ליד הבר ולא הבינו מילה, נסחפו ברגש הקולקטיבי אשר סחף את אחרון המשתתפים.

משני צִדי המחיצה הסבו מאות זוגות חרדים, הורים לילדים, בעיקר משכונותיה החרדיות של ברוקלין, במסגרת שבת שארגן ארגון החינוך האמריקני 'קֵרבתנו'. על הבמה עמד מגיד המישרים החסידי־אמריקני הרב אברהם מרדכי מלאך – יהודי של אור, אמן של רגש ונשמה היודע ללחוץ על הבלוטות הנכונות, להרעיד את הנימים המדויקים, לטלטל אנשים ולרגשם כדי להניעם אל הפעולה הנכונה, אל הדרך העולה בית ק-ל. לא קלה דרכם של הורים המחפשים את דרכם במחשכים, במאמץ רווי דמעות וייסורים למציאת מסילות אל ליבו המתקשה של הילד המתבגר והמתמרד. הרב מלאך, כמו מלאך שמשוגר משמים, מנסה לסייע בכך.

צליל ניגון נוּגֶה נלווה לדיבורו של הדרשן האמריקני. באידיש אמריקנית מתגלגלת סיפר הרב מלאך את סיפורו המטלטל של ילד ירושלמי אחד שחזר הביתה אחרי שכבר הפליג הרחק, הרחק. ילד שכבר הלך לאבדון, אבל סייעתא דשמיא עצומה לה זכה אביו, אשר השכיל לפעול באופן הנכון בדיוק ברגע הנכון – הובילה את הסיפור אל סיומו המפתיע והמרגש. זהו סיפור שבאלפי בתים בישראל מתמודדים עם מקרים שדומים לו. אלפים מרטיבים את הכרית בדמעות בלילה, מחפשים את המוצא, את הפנס שיאיר את האפֵלה. מנסים לגייס את תעצומות הנפש, את הסבלנות הנדרשת, את ההכלה והאהבה שיסייעו לילד האובד למצוא את דרכו.

אם תרצו: סיפורו של עם ישראל – המתעורר ומתחדד בתקופה שאליה אנו נכנסים בתשעת הימים הקרובים. סיפור של אב המחפש את ילדו, של בן שלא יודע אפילו שכדאי לו מאוד לחפש את אביו. הנה הוא הסיפור, בתרגום חופשי לעברית ושינויי עריכה. אני בטוח שעֵין הקוראים לא תישאר יבשה; אני בטוח גם, כי הורים רבים יפיקו תועלת מהסיפור, אשר לאחרונה מכה גלים בארצות הברית החרדית.

הסיפור שיובא בטור הזה, קרה באמת, בירושלים, לפני מספר שנים. פרטיו המלאים ידועים למְסַפְּרוֹ. זה סיפור עם התחלה עגומה, אמצע מטלטל וסוף מפתיע ומרגש, אבל לקחיו אולי עלולים להרוס לחלקֵנו את מחשבות החופש שכבר מציתות את דמיוננו. הפקלאות ארוזות כבר, רשימת אתרי הנופש מוכנה. יש מתוכנו שכבר יקראו את הטור הזה בגאיות שבארץ ובהרים שמחוצה לה. גם ברוכים יהיו, שייהנו מהנופש ויחליפו כוח. אבל מה לעשות, ואת לוח השנה היהודי לא אנחנו קבענו, ועל מהלך ההיסטוריה לא אנחנו החלטנו, אף אם בידינו לשנותו. אז נכון שהחופש קורץ, ונכון שהחלפת הכוחות נצרכת, אבל לא תזיק גם איזו התבוננות קלה.

הנה הוא הסיפור במלואו.

• אולם ירושלמי צנוע, לפני מספר שנים. מלצרים נושאי מגשים של בורקס ועליו רוטב, ולידו פיסת קוגל ירושלמי ורבע מלפפון חמוץ, הילכו בין השולחנות. נער טוב רוֹאִי ישב בשולחן המזרח, נבלע מתחת לכובע גדול ממדים. חצי גופו מוסתר מתחת לעוגת־תפילין כבירה שהכינה אמו האוהבת. אורחים באים והולכים, מוסרים בידו ספרים עטופים עם פתק החלפה, מאחלים שילך בדרך ישרים ויִתְעַבֵד לאילן גדול. איש אינו מדמיין כי מתישהו, בשנים הבאות, משהו בתוכניות ישתבש. האיחולים יעמדו בסימן שאלה.

הוא היה באמת ילד טוב. חן יהודי־ירושלמי היה נסוך עליו, והכל הועידו אותו לגדולות. הילד נכנס לישיבה קטנה, התבגר, נעשה בן חמש־עשרה, אחר כך בן שש־עשרה. באזור גיל שבע־עשרה, הִתְלַקֵט אליו חבר לא ראוי. החבר זיכה אותו בכלי טכנולוגי מפוקפק, הראה לו כל מיני דברים שהעולם שבחוץ מציע, והסביר לו איזה עולם שלם הוא מפסיד כשהוא בישיבה. הבחור הסתנוור, התפתה, והלך מדחי אל דחי.

חלף זמן מסוים, וכמו שקורה במקרים כאלה – הבחור התמלא בהאשמות כלפי כל הסובבים: פתאום הוא החליט שההורים לא חינכו אותו טוב, שה'מלמדים' עשו לו רע, שכולם לא בסדר. במקביל, הכיפה הלכה והתקטנה, עד שכבר לא נראתה כלל. הבלורית הלכה וגדלה, עד שהשתלטה על כל הראש. הבגדים התחלפו לגמרי. ויהי היום, והילד אומר לאבא ואמא: "ביי ביי, אני הולך". ההורים נחרדו. "לאן אתה הולך?" ניסו לברר. "זה לא עסק שלכם. אני הולך. שלום!"
"ואיך ניצור איתך קשר?" ניסו ההורים להבין. "יש לכם את הטלפון שלי. אם יש משהו ממש דחוף – אתם יכולים להתקשר", ענה הנער ויצא את הבית בטריקה, מותיר אחריו זוג הורים שהשמים נפלו על ראשם. שבורים ורצוצים הם עקבו אחר דמותו המתרחקת, תרתי משמע.

החודשים הבאים היו קשים מנשוא. אינספור אנשים טובים ניסו לעזור. עולם שלם של מחנכים ועסקנים נכנס בעובי הקורה. דבר לא עזר. הילד בשלו.
עברה כמעט שנה מאז בריחת הנער מביתו, והנה, ביום אחד, בהיר במיוחד – הילד חזר לביתו, לשמחת ליבה של כל המשפחה. איש לא ידע מה קרה. הוא נראָה עדיין במצב שקשה היה לזהותו, אבל גם זה הלך והשתפר. עבר חודש, חלפו חודשיים, וכולם ראו שינוי לטובה. הבחור הקפיד על תפילות, הנחת תפילין, שמירת שבת. הוא חזר להיות יהודי כשר.

השינוי לטובה היה כה משמעותי, עד שכעבור שנה נמצא עבורו שידוך טוב. אולי לא שידוך כזה שהיה מקבל אלמלא ההידרדרות הזמנית, אבל בהחלט שידוך כדת משה וישראל. הכל התפלאו: מי הוא עושה הקסמים שהציל את המצב? מי היה מומחה החינוך שעצתו עזרה באופן מפתיע שכזה? מי העסקן שעשה את הפלא הזה? אבל ההורים שתקו. גם הבחור שתק. העיקר שהעסק הסתיים בכי טוב, והבחור שחזר לכור מחצבתו זכה להקים את ביתו הנאמן בישראל.
הגיע הלילה של סעודת ה'שבע ברכות' האחרונה. בסוף הסעודה, החתן נעמד על רגליו, וביקש לומר כמה מילים. הוא הודה לכל הציבור שהשתתף בשמחה, לאחים ולאחיות, לגיסים ולגיסות, וביקש בדמעות מחילה על עוגמת הנפש שגרם למשפחה בתקופה שבה לא הלך בתלם. אחר כך הסתובב לכיוון אביו ואמר: "טַאטִי, אני יכול לספר?" האב הגיב: "נו נו, תספר".
והחתן, לראשונה בחייו, התחיל לספר.

• "אני יודע שכולכם מתפלאים", אמר החתן, "מה גרם לי לחזור לאבא שבשמים, ולאבא שבארץ. איך קורה שבחור שהתרחק כל כך מהבית, חוזר פתאום. אז עכשיו אספר לכם בדיוק מה קרה.
"אחרי שעזבתי את הבית, אבא שלי התחיל להפוך את העולם. הוא ניסה לברר איפה הילד שלו נמצא, היכן הוא מסתובב. הוא הפך עולמות בניסיון לברר היכן אני שוהה. ואז מישהו נתן לו עצה: יש אפשרות לערוך איכון, שמאתר את מקום הימצאו של אדם לפי מספר הטלפון שלו. הוא גילה שאני נמצא באיזה חוֹר בתל אביב, שם שכרתי איזו גומחה יחד עם עוד שישה-שבעה בחורים כמוני".

אביו של הנער לא חשב פעמיים: באותו הלילה, הוא נסע לתל אביב. הגיע אל הכתובת כשהוא מצויד בכרית, שמיכה, טלית ותפילין. הוא התקשר לבנו ואמר לו: "תשמע, צדיק'ל, רציתי לומר לך שאני פה בחוץ". הבן לא הבין. "איפה בחוץ?" שאל, ואביו הגיב: "מחוץ לדירה שלך". הנער נדהם: "איך אתה יודע איפה הדירה שלי?" והאב השיב: "הצלחתי לברר".

"מה אתה רוצה ממני?" שאל הבן, ואביו הגיב: "אני לא רוצה כלום. רק שתדע שאני ממתין לך בחוץ". הבן קָצַף: "אבא, חבל על הזמן שלך, אני לא יוצא". אביו הגיב בשלוות נפש: "לא ביקשתי שתצא. אני רק אומר שאם תרצה לצאת – תדע שאני מחכה לך בחוץ". הבן שאל: "וכמה זמן אתה חושב לחכות כאן?" ואביו הגיב לתדהמתו: "עד שתחזור הביתה". הנער הגיב: "אין סיכוי, אבא. אני לא יוצא ולא חוזר. מציע שתחזור עכשיו הביתה". ושוב האב בשלו: "צדיק'ל, לא ביקשתי שתחזור. רק אמרתי שאני מחכה כאן עד שתחזור".
ביי. טריקה.

על ספסל רחוב תל־אביבי יושב אב רצוץ, ובוהה בעיניים מוצפות בקומת מרתף של בניין ישן. חולף זמן מה, והאב רואה כיצד חלון הדירה נפתח. מישהו מציץ החוצה. הילד רואה מראה שמטלטל את ליבו: אביו יושב על ספסל רחוב, כמו הומלס, לצידו טלית ותפילין, כרית ושמיכה, והוא נראה כמו מישהו שמתכונן ברצינות לגור על הספסל הזה ללא הגבלת זמן. עוברת שעה. האב מקבל טלפון. "יא, צדיק'ל", הוא עונה, והילד יורה אל הפומית: "טאטי, לך הביתה! חבל על הזמן שלך. אני לא מתכוון לצאת!"

"האם אני מפריע לך?" שואל האב. "אתה לא מפריע לי, אבל אין לך שום סיבה לשבת פה, כי אני לא יוצא", חוזר הנער על דבריו. "לא אמרתי לך לצאת. אני רק יושב כאן, מחכה לך בסבלנות", אומר האב שוב. השיחה מסתיימת.

• בלילה ההוא נדדה שנת הנער. הוא הסתובב בחדרו כארי בסוגר. בכל שעה פתח את החלון, הציץ החוצה בחרדה, וראה אבא שבור־לב, מסכן ואומלל, שנרדם על כרית מאולתרת ושמיכה עלובה, לידו טליתו ותפיליו, ובקבוק מים קטן, שיוכל ליטול ידיים בבוקר.
ויהי בוקר. האב מתעורר, נוטל את ידיו מהבקבוק, נעמד במקום להתפלל. בשעת צהריים, שוב מתקשר הנער: "טאטי, לך הביתה!" הוא יורה בעצבנות, ונענה בקולו הרך של אביו. "אני לא הולך לשום מקום, אני פשוט מחכה לך בסבלנות". לאורך שעות היום הוא רואה את אביו, ואינו יוצא את הבית, כדי לא לפגוש במבטיו ושאלותיו.
והמחזה חזר על עצמו בלילה השני. וגם בשלישי. יהודי מסכן יושב על ספסל ברחוב חשוך, אינו מתכוון לעזוב. מחכה ומחכה, מחפש ומקווה, לראות בחזרה את בנו האובד. ושוב, בלילה הבא, מחכה ומחכה, מתי הוא כבר ישוב. כל כך רוצה לראותו, כל כך רוצה למוצאו. לילה אחר לילה, מחכה ומחכה.
עד שהלב נפתח.

לילה רביעי ירד על תל־אביב. האב המסכן התרגל כבר ל'ביתו' החדש. הוא נרדם, שקע בשינה מתוקה. בשתיים בלילה, הוא חש בדפיקה על כתפו. הוא מנתר בבהלה. לחטוף מכה בשתיים בלילה על ספסל רחוב בתל־אביב זה או משוטר, או ממישהו שמבוקש על ידי המשטרה. האב פוקח את העיניים, ורואה שלא משטרה היא זו, ולא שיכור שחזר מבילוי לילי. זהו בחור נטול כיפה, נטול פאות, עם עיניים מלאות בדמעות מתפרצות. בנו, אהובו, מחמל נפשו.
"טַאטִי, קוּם אַהֵיים. בוא, אני חוזר איתך הביתה".

ירושלים הייתה נתונה תחת קורי שינה מתוקים שעה שמונית תל־אביבית נכנסה בשעריה. בפנים, מצונפים, דומעים, שקועים במחשבות, יושבים אב ובנו האובד, שהפך עתה לבנו החוזר. הם יושבים בצוותא במושב האחורי, והאב אומר לבנו: "אתה בטוח שאתה רוצה לחזור הביתה? אני לא רוצה לכפות עליך. אמרת לי בימים האחרונים שאתה לא רוצה לחזור. אבל אם אתה באמת רוצה – אין לך מושג כמה אני שמח".
והנער, במקום לענות, מתייפח בבכי חסר מעצורים.

• חתן השמחה עצר משטף דיבורו, נשנק בבכי. "משפחה יקרה שלי", אמר, "אתם יודעים מה חשבתי אז, בלילות המייסרים האלה, כשאני בתוך הדירה ואבא שוכב על הספסל בחוץ? חשבתי לעצמי: נכון, יש לי חברים. אנחנו מבלים ומרגישים מאושרים. אני מדמיין לכבוש איתם את העולם. האחד יסדר לי עבודה, השני יכיר לי חברים, השלישי יצא איתי לבילויים – אבל מי מהם, או מי מכל העולם, היה מוותר על המיטה שלו לילה אחרי לילה, היה משנה את סדר חייו והיה עוזב את ביתו בשבילי? החברים האלה? מי מוכן לשכב כל לילה בקור, בחוץ, על ספסל רחוב מוקף חתולים, רק כי הוא אוהב אותי ומתגעגע אלי? אם לא אבא או אמא – אז מי כן? זה רק הם.
"אז לילה אחד הייתי 'אוֹיבֶּער־חוּכֶעם'. בלילה השני גם. אפילו בשלישי. בלילה הרביעי, קול פנימי אמר לי: על מי אתה מתחכם, על מי אתה 'אוֹיבֶּער־חוּכֶעם'? על ההורים האוהבים שלך, שמוכנים למסור עבורך את חייהם? בהם אתה מתעלל? אותם אתה מחליף בחברים מזדמנים? כאן נשברתי. והנה אני כאן, ברוך השם, שמח ומאושר שהקדוש ברוך הוא כיוון את ההורים שלי, וממילא גם אותי, בדרך הנכונה".

אין בעולם רגש כביר ועוצמתי יותר מרגש שאבא ואמא יכולים לתת לילדם. הורים שנוהגים בסבלנות, מרעיפים אהבה אמיתית, כזו המוענקת ללא תנאים, כזו המשדרת שבכל מצב ובכל זמן ובכל נסיבה – אתה הילד שלנו ואנחנו מוכנים לקבל אותך בחזרה – בסוף, גם אם יהיו קשיים בדרך, יקבלו את ילדם בחזרה.

• אלף תשע מאות ארבעים ותשע שנים חלפו, מאז שאבא שלנו שילח אותנו מביתו. עם ישראל מייחל למשיח, אבל חי לו את חיי השגרה שלו. אנחנו ישובים בבתים יפים, חיים לנו חיים נוחים, מרפדים לעצמנו את הגלות, מי יותר ומי פחות. שוכחים שיש לנו אבא בשמים ששילח אותנו מביתו, ומאז, לא חוזר לשום בית. אומר: 'לא אבוא לירושלים של מטה עד שאבוא לירושלים של מעלה'. מודיע: איני הולך לשום מקום. שְׁכִינָתי בגלות, אני מתגולל ברחובות ומחכה לכם שתחזרו. פִקחו את העיניים. חדדו את האוזניים. תראו אותי, האב שיושב ממול, מחכה שתצאו החוצה, שתחזרו הביתה.

גם ציפור מצאה בית. גם דרור מצא קֵן. יוסל'ה מירושלים כבר חזר לאביו והקים בית משלו, אבל בנו יחידו של מלכו של עולם עדיין נע ונד, מיטלטל בגלות. ואביו יושב ומצפה לו, מתי ישוב באמת, מתי יחזור הבן אל שולחן אביו. והחיפוש ההדדי הזה נמשך ונמשך. הגעגועים עזים, והלב יוצא מכיסופים, וההמתנה מייגעת ובלתי אפשרית.

השנה היא כבר ה' אלפים תשע"ט, והגלות עדיין עמוקה, והעיניים טרם נפתחות. ואבא עדיין יושב ברחוב, מחכה שנחזור. וכשיבוא היום ואבא ישוב איתנו לביתו – אנחנו נדע עד כמה כָּבְדוּ עליו הזמנים הקשים, כמה טָרְחוּ עליו הגלויות המפרכות, כמה עִמנו היה בצרת ההמתנה ההדדית המייסרת והמייגעת. זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה.
בינתיים, תנה בני ליבך לי. פִתחו את הלב. עוד תפילה ועוד תפילה. אבא יקר, אתה רוצה שנתפלל אליך. הנה, אנחנו מתפללים. השיבנו ונשובה, חדש ימינו כקדם.

האזינו:

טורו של אריה ארליך מתוך עיתון 'משפחה' ובאדיבותם.