- רדיו קול חי - -

מטעמים לשולחן שבת: בחקתי \\ הרב אמיר קריספל

״אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו״ (ט, ג)
מובא בגמרא (קדושין לט.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (שכר מצוה בעוה"ז אין), יש לתמוה על זה, כי בפרשתנו התורה מבטיחה כאן על קיום התורה והמצוות שכר בעולם הזה ־־ ״ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו…,, ואיך אמרו רבותינו שאין שכר על קיום המצוות בעוה״ז?

נאמרו בזח כמה תשובות:
א – בספר ״חובת הלבבות,, (שער הבטחון) כותב מצוות הנסתרות שרק הקב"ה רואה אותם כגון חובת הלבבות, עליהם משלם בשכר מכוסה בעוה"ב, ועל זה אמרו שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, ומה שמבטיחה התורה שכר בעוה"ז הוא על המצוות הנגלות.

ב ־־ הרמב״ם בפירושו למשניות(פאה פ"א) כותב מצוות שבין אדם למקום משלם רק בעוה"ב, ועליהם אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואילו על מצוות שבין אדם לחבירו משלם גם בעוה"ז.

ג – עוד כותב הרמב״ם בהלכות תשובה(פ"ט ה׳׳א): כל התגמולים והטובות שכותבת התורה אין הם שכר עבור המצוות, אלא הבטחה שאם נקיים את המצוות יס"ע לנו הקב,,ה שנוכל להמשיך לקיים מתוך רחבות הדעת. והאריך בזח עיין בדבריו.

ד ־- המהרש״א (קדושין לט.) מתרץ שכל הבטחות התורה הם רק על מצוות וזכיות של רבים, אבל זכיות שיחיד עושה אין משתלם רק לעתיד לבוא.

ה – בספר "כתב סופר" מבאר זאת: שכר על קיום המצוה משלם לעתיד לבוא, אמנם על הטירחה והיגיעה שאדם יגע בעת קיום המצוות משל שכרו כאן בעוה״ז, ועל זה מבטיחה התורה כאן. ודקדק את לשון הפסוק ״אם בחקתי תלכו׳׳ – היינו שתכתתו רגליכם ותתייגעו על התורה והמצוות, אז – ונתתי גשמכם בעיתם.

ו – ואפשר לתרץ באופן נוסף: מה שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק על מצוות שאין בהם כפית היצר, והבטחות התורה כאן הם על מצוות שצריך לכפות את יצרו בקיומם. דהנה אמרו בגמרא (קדושין מ.) כל הבא עבירה לידו וניצול ממנה עושים לו נס. וביאר ה״בן יהוידע״ הבא עבירה לידו וכפה את טבעו ולא חטא, מדה כנגד מדה עושה לו הקב״ה נס וכופה את הטבע בשבילו, ומשלם לו שכרו כאן בעוה״ז, דכפיתי היצר עושה האדם מעצמו בכוחותיו ללא סיוע משמים, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומגיע לו שכרו מעיקר הדין, ומשלם לו כאן בעולם הזה. אמנם על קיום מצות עשה משלם רק לעוה״ב שהרי על מצות עשה לא יכל לקיים ללא סיוע משמים ד״מי הקדימני ואשלם׳׳.

ז -וכתב בעל ה״הפלאה״ מהו שאמרו חז״ל ״שכר מצוה מצוה״ ־ היינו מה שאדם גורם ע״י מצוותיו שהקב״ה יוכל לגמול עמו טוב, זהו מצוה בפני עצמה, ויקבל לעתיד שכר גם על הנחת הזה שגרם להקב״ה. ולפי״ז ביאר ה״כתב סופר״ מה שנאמר בפסוק ״אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי״(תהילים סב) בכל מצוה יש שכר כפול כיון שעושים פעמיים נחת לבורא עולם].

לפי״ז ניתן לומר שמה שהבטיחה התורה שכר כאן בעולם הזה, הוא על התוספת נחת שגורמים לבורא עולם שיוכל להטיב עמנו, כאשר על המצוה עצמה ישולם לעתיד לבוא.

**
״אם בחוקתי תלכו״ (כו,ג)
"אם בחוקתי תלכו – פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה"
רבות ונצורות מבטיחה התורה להולך בחוקותיה. ומי הוא ההולך בחוקותיה? העמל בתורה, כפרוש רש"י. וכדי שנקבל מושג, עד כמה הדברים הללו מוחשיים – שמי שכל ישותו היא עסק התורה, זוכה לכך שהעולם כלו עומד לרשותו, מן הראוי לצטט כאן ספור שספר המגיד הירושלמי, רבישלום שבדרון זצ"ל.

רבנו הש"ך נהג לומר שעור קבוע בבית מדרשו. פעם אחת הזדמן לשם ה"מגן אברהם", אלא ששניהם לא ידעו איש על גדולת רעהו בתורה. האזין ה"מגן אברהם" לשעורו של הש"ך, שנאמר, כמובן, כיד ה' הטובה עליו, והדברים מצאו מאד חן בעיניו. אלא שהיו לו כמה השגות. אולם מפאת ענותנותו רצה המגן אברהם לשמור על אלמוניותו, לפיכך פנה אל אחד האברכים שעשה עליו רושם כי תלמיד חכם הוא, ואמר לו: גש אל הרב שאומר את השעור, ותקשה עליו מגמרא פלונית. וכאשר הוא יתרץ לך כך וכך, תענה לו בדרך זו וזו, ותקשה עליו קושיא גדולה מגמרא אחרת, ומהרא"ש במסכת פלונית, וכך תפלפל אתו עוד ועוד. מצויד בתדריך המדויק הזה, נגש אותו אברך תלמיד חכם אל הש"ך מיד לאחר השעור, ופתח עמו במשא ומתן. הש"ך נהנה מאד בשוחחו עמו, וחשב כי גדול הדור עומד לפניו. ואמנם, מיד כשסיימו את המשא ומתן הנוגע לשעורו, החל לשוחח עמו בלמוד על דברים אחרים. עד מהרה התחוור לו, לש"ך, כי הבור כמעט ריק, וכי אין הוא גדול בתורה כפי שחשב. אמנם לא עם הארץ גמור, אך לא תלמיד חכם גדול מאד, ומיד הבין כי מאן דהוא, גדול מאד בתורה, שלחו אליו. הוא בקש ממנו שיגלה לו מי הלז, והלה הפגיש אותו עם ה"מגן אברהם"… פתחו ה"מגן אברהם" והש"ך במשא ומתן בהלכה, ועד מהרה געשה ורעשה הארץ סביבם, וכאילו אש ירדה מן השמים. וכך, עודם מדברים ושמחים בדברי התורה שהעלו, נכנס אחד השכנים והודיע, כי השכן הדר בקומה ממעל שוכב וגוסס. הש"ך היה כהן, ומה היה עליו לעשות עתה? לקום ולברוח. אך לא. הוא הפשיל את שרוולו, וגילה את זרועו, תוך כדי שהוא מכריז: "אני מצוה להמתין"! והגוסס המתין…הש"ך וה"מגן אברהם" המשיכו לדבר בלמוד, ורק כשסיימו ויצאו החוצה, נפטר אותו גוסס.

כיצד עלינו לפרש את הספור הזה? כפשוטו. "אם בחקתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה, תזכו לכל הברכות. האם גם בימינו תתכן זכות כזאת? בהחלט כן זכה דורנו למרן מאור ישראל רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל שעמל התורה שלו היה לשם דבר וכשהיה לומד לא היה חש שום דבר מסביבו עד כדי כך שראש הממשלה בא לבקרו ועמד לידו במשך 15 דקות ולא הרגיש במאומה. ובוודאי כל אחד יכול להגיע לדרגה זו שתהיו עמלים בתורה.

שבת שלום ומבורך!