"הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.."

יום שלישי בלילה, השעה 23:10, לאחר מפגש עם כמה חברים טובים, צועד לי ברחוב בן גוריון ברמת גן וכאזרח טוב חוצה את הכביש במעבר חציה לפי כל כללי הרלב"ד לחומרא, לפתע מגיח רכב במהירות עצומה ופוגע בי בחזקה, עד למצב שבו אני עף למרחק של כשלושים מטרים מהרכב ומאבד את הכרתי.

אני מתעורר בנט"ן ומבחין שהפראמדיקית גוזרת את בגדיי, "זה יקר", אני אומר לה תוך כדי ערפול והיא בתגובה מטשטשת אותי.

לפתע אני מתעורר ומעלי עשרות אנשים (ואני לא מגזים). בשלב הזה, לא זכרתי שאני אחרי תאונת דרכים קשה.

"הכנת לי סלט?" אני שואל את אחותי כשאני מקובע בראשי וחושב שאני בשיאה של מתיחה, והיא לא ממש מבינה ומתחילה לבכות.

כשהחברים בשוק ואני מנסה לרכך את האווירה ולקוות שיסיימו את המתיחה מתישהו, עוד לפני ששמתי לב לכמויות הדם עליהם אני שוכב וכאבי השברים לא הורגשו עקב הטשטוש הרב, המיטה נכנסת לחדר הטיפול נמרץ.

אני שם לב שאני מחובר למכשירים שמצפצפים ומישהו פותח לי סלפי מול הפרצוף, ראיתי את עצמי בתמונה ואז אני נזכר באותו הרגע שבו הרכב דוהר לעברי ואני מבין שאין לי לאן לברוח…

ברגע זה, שבוע בדיוק (על הדקה ;-)) לאחר התאונה, אני יושב על כסא גלגלים ביציאה ממחלקת האורטופדיה בבית החולים כשאני לא מאמין שאני יכול להקליד בכלל "אני משתחרר".

זה היה שבוע רצוף בניסים אינסופיים. עצם העובדה שברוך השם אני כרגע חי, נושם בכוחות עצמי, בועט (עם רגל אחת ומתאמן על השניה), מדבר, צוחק ומתמודד עם הכאבים העזים, זה הנס הגדול ביותר.

היו ניסים רבים אבל רוצה לשתף אתכם ברגע מרגש במיוחד. כשהגעתי לבית החולים, לא היו עלי המשקפיים, השעון, הנעליים אפילו עפו לי מהרגליים. דבר אחד נשאר עלי באורח פלא, גם אחרי 30 מטר של ריחוף מעל הכביש במהירות שיא – הכיפה שלי, נשארה על הראש.

היה מרגש לגלות את כמות האהבה והתמיכה סביבי. לא היה רגע אחד בו הצלחתי להשתעמם. 24 שעות ביממה, שבוע שלם.

לצערי ולשמחתכם, מחכה לי החלמה ארוכה בתקופה הקרובה ובטוח שבעזרת השם בקרוב ממש תשמעו ברדיו קול חי את המשפט: "אשר גרייבר זה אני".

עוד יש מה לדבר, ורשימת אנשים ענקית לומר להם תודה מכל הלב, ואת זה אעשה, בעזרת השם, ממש בקרוב בסעודת ההודיה ובפוסט נפרד ונרחב יותר.