לילה בלי שינה עברה עלי. הרבה מחשבות. למרות שידעתי שבריחה של בנט ושקד עלולה לקרות אי שם אחרי עידן נתניהו, לא האמנתי שככה הם יעשו לבית היהודי, בטח לא 100 ימים לפני הבחירות, בחשכת הלילה.

אני כועס. מאוד. מרגיש נבגד. אבל את האנרגיות אני מעדיף לתעל לעשייה ושיקום הבית היהודי שהם העדיפו להשאיר תל חרבות.

איני יודע אם במהלך הזה הם אכן יצליחו להרחיב שורות ולפנות לקהלים חדשים, או שמא רק ינגסו שוב באותם מנדטים של הציונות הדתית והימנית, אבל הדרך שהם בחרו, אינה מכובדת בעיני וחבל.

עכשיו נשאר לתהות מה יעלה בגורלה של הציונות הדתית והאם תשכיל להתאחד, להשתקם וללכת מאוחדים וחזקים לבחירות.

יחסי המצוינים עם שקד והטובים עם בנט, לא יעבירו אותי על דעתי. את הבית הפוליטי שלי מאז ומעולם איני עוזב, בשביל שום הרפתקה.

לצערי אני מניח שחלק מהמחנה הדתי-לאומי ימשיך כמו עדר כבשים הלאה עם בנט ושקד, אך אני מאמין שרוב המחנה הדתי-ואולי גם המסורתי לא ילך אחריהם שולל.

אני מקווה שהנותרים יתאחדו לרשימה משותפת, שתכלול את הבית היהודי והאיחוד הלאומי, ישולבו בו נשים, אנשי הפריפריה, ואולי גם אלי ישי ואחרים.
הבית היהודי חייבת לבחור לעצמה בדחיפות הנהגה חדשה.

במקביל בימים הקרובים נדע גם מי יעמוד בראש האיחוד הלאומי. ואז חייבים לפעול מהר, ביחד, כדי להציב אלטרנטיבה.

בכל מקרה, עכשיו הזמן לנהוג באחריות בציונות הדתית. זה נכון לסמוטריץ ואריאל ונכון גם לבן דהן ויוגב. עכשיו הזמן לחשוב על המשותף והמאחד כדי שלציונות הדתית תהיה רשימה גדולה וחזקה שתוביל אותה לאתגרים הבאים של מדינת ישראל.

אם ננהג ככה, אני מעריך שניתן יהיה לקבל 6 מנדטים. עכשיו הזמן לאהבה וחיבור ולא למלחמות וירי בנגמ"ש.

—

הכותב הוא יו"ר סניף "בנימין" במפלגת "הבית היהודי".