כשחברתי הטובה הודיעה לי שהיא מחתנת את ביתה, קפצתי מהתרגשות והצעתי לעזור בכל מה שרק אוכל. ידוע לי היטב, ההכנות לחתונה רבות הן, ההוצאות כבדות הן, והמעמסה ענקית, פיזית ונפשית. באחת משיחותינו הרבות, לקראת המאורע המשמח, הכרזתי בפרץ של נדיבות יוצא דופן: "סעודת ליל השבת בשבע ברכות עליי! אני אתכנן ואבשל סעודת מלכים, עיקריות ותוספות, סלטים וקינוחים. את רק תגידי מה מספר הסועדים". לרגע נשמעה הסתייגות בקולה, אך מיד הרגעתי: "אל דאגה, מבטיחה לא להכין ארוחה טבעונית…". סיכמנו שזו המשימה שלי ואני כבר התחלתי לבנות תפריט במוחי.
כעבור מספר ימים, שוחחנו שוב וחברתי מסרה עדכון: "רחל יקירתי, אין צורך שתעבדי קשה, אבי החליט להזמין לסעודת ליל השבת קייטרינג על חשבונו. תודה רבה בכל אופן". באותו רגע ידעתי שעלי לשמוח, המטלה הוסרה מכתפיי ואין צורך לטרוח. ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ללא הועיל, היה שם משהו שהפר את שלוותי. "מה קרה?" שאלתי את עצמי ברוב פליאה. "הרי עכשיו את צריכה לחוש הקלה". "רציתי להישאר נחוצה" עניתי לעצמי בכנות מפתיעה, "ומוותרים עליי, בקלות רבה מידי". בניסיון אחרון להישאר בתמונה, הצעתי לשלם עבור סעודת השבת, שתערך למחרת. הרגשתי שזו פשרה, פושרת וחיוורת, שבכל זאת תשאיר אותי תורמת ומעורבת.
הסיפור עוד לא פתור, עודני ממתינה לתשובה, אך למדתי ממנו שיעור, הטומן בחובו מסקנה חשובה. אני זקוקה להיות נחוצה, לדעת שאני תורמת לעולם. וכשאני משקיעה ומתאמצת, אני מרגישה חשובה ומעורבת. ובאופן מוזר, אפשר בהחלט לומר, שנפשי מתמלאת בנחת, דווקא ככל שאני יותר טורחת.