זה היה מאוחר בלילה, ממש מאוחר, שתיים וחצי בלילה, יש כאלה שכבר קוראים לזה בוקר, האמת שתמיד זה היה נראה לי מוזר שאנשים אומרים לך בוקר טוב בשתיים בלילה, יש חושך, ירח וכוכבים – אז זה לילה, למה להתחכם. בכל מקרה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, הייתי לבד ברחוב, הסתכלתי היטב סביב לראות שאין אף אחד, לרגע התכווצתי על מקומי כשעברה מכונית בצד השני של הרחוב.
הסתכלתי שוב בהודעה שקיבלתי אחר הצהרים, מספר הבית נכון, בחניה עומדת מזדה ירוקה, ווידאתי שוב את המספר, בדיוק כפי שמופיע בהודעה.

החניתי את רכבי צמוד עד כמה שניתן למזדה, קיוויתי שאף אחד לא יחליט לחקור מה פתאום רכב זר משוטט בחניה הפרטית של הבניין בשעה כה מאוחרת, ממש חשתי כמו גנב באמצע פעולה.
כפי שסוכם, הדלת של הרכב נותרה לא נעולה, בזריזות אך בשקט מופתי פתחתי את דלת הרכב הוותיק ושם מצאתי את הארגזים, בדיוק לפי מה שהוסבר לי. שוב מבט חפוז אל הרחוב לוודא שאף אחד לא מסתכל, בטח לא מישהו שעשוי לזהות אותי.

ניגשתי למלאכה, הארגזים היו כבדים, ראשי התיבות של שמי נישאו עליהן בגאון – עוד סיבה לסיים את העבודה ולהסתלק כמה שיותר מהר.

זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי, "מה כבר יש שם בפנים כל-כך הרבה?" שאלתי את עצמי, האמת שלא באמת ידעתי למה לצפות, בכל זאת זו הפעם הראשונה (ומבחינתי גם האחרונה) שאני נאלץ לעשות את הפעולה הזו, אז לא ידעתי למה לצפות והאמת שגם לא ציפיתי לכלום, הכל היה ממש "מעל למצופה".

אחרי דקות ארוכות של העמסה מאומצת, לבד בלילה, כשהלב הולם בצורה בלתי רגילה הכל כבר היה מונח ברכב שלי. זהו, שלב א' בוצע. טרקתי את דלת המאזדה וברחתי כל עוד נפשי בי מהמקום.

הדרך, הדרך הייתה מוזרה, נוסע בכביש המוכר הביתה והכל נראה שונה, בפנים אני יודע שמה שקרה פה הלילה זה דבר שלא מהר ישכח ממני, איך אכניס את הארגזים הביתה? אינני יודע. האם כולם כבר ישנים? ואם לא, איך אסביר את כל הסיפור הזה, הילדים יודעים שזה לא רגיל, הם פיקחים, בטוח שהם ישימו לב שמשהו איננו כתמול שלשום.

האמת, כבר מראש רקמתי עם רעייתי סיפור כיסוי לכל העניין, משהו קצת מפולפל אבל משכנע, לפחות אותנו זה שכנע. השקר הלבן רק הגביר את התחושה הלא טובה שכבר מילאה לי את כל הבטן, הייתי כל כך מותש, ומוצף רגשות שלא הצלחתי אפילו לבטא בשפתיים את מה שהלב חש.

כמה דקות והגעתי הביתה, עכשיו כבר באמת נהיה חצי בוקר, מזל – כולם ישנים.
שוב פריקה שקטה, שוב מבטים לכל הצדדים, שלא יתעורר פתאום איזה שכן בבניין שיתחשק לו לשחק בבלשים וגנבים וללטוש עין לארגזים הכבדים ולמה שבתוכם. אז כבר הבנתי שהארגזים עצמם יכולים להסגיר אותי בכל הסיפור, ולמרות שהייתי עייף מאוד ועל אף השעה המאוחרת החלטתי להיפטר מהם בכל מחיר.

כשכל הארגזים היו מונחים אחר כבוד בסלון הבית התפניתי סוף כל סוף לבדוק את מרכולתי, ארגז אחר ארגז נדהמתי לגלות את תוכן החבילות, הופתעתי מהתכולה ומהכמות. אבל לא היה זמן למסיבת התפעלות, בזריזות לפני שמישהו מבני הבית יתעורר התחלתי לפזר את תכולת הארגזים ברחבי הבית מתוך תקווה שזה לא ייראה מוזר ומחשיד. לשמחתי אף אחד לא התעורר. בעיצומו של לילה פירקתי את הארגזים וטמנתי אותם עמוק עמוק בקרטוניה, משתדל שלא יזהו מהיכן הגיעו ולמי יועדו.

בבוקר כאילו כלום, הילדים קצת שאלו אם החלטתי לקנות את כל הסופר ולמה צריך בבית אספקה של ארמיה מצרית – אבל התירוצים תורצו, הכיסוי עבד ונראה שהשתכנעו, רק המחנק בגרון – נשאר.

אז נכון שדאגו לנו להרבה מצרכי מזון שיספיקו לתקופה ארוכה, ונכון שחסכו לנו מאות ואלפי שקלים שכרגע חסרים בחשבון – אבל זה מרגיש כל-כך רע. איך אנחנו, אנשים רגילים שכאלה, שכנים שלכם מהבניין הגענו למצב שאנו זקוקים לסל מזון כדי לעבור את תקופת החגים? מה הקב"ה רוצה לרמוז לנו? אולי זה ניסיון אחרון כזה של סוף שנה, מין קווטש כזה קטן, קצת לשבר את הלב לקראת הסליחות והתפילות המרטיטות. החלטנו לקבל באהבה, מקווים, מייחלים ומצפים שבשנה הקרובה והבאה עלינו לטובה ייפתח השפע סוף סוף.

את השורות האלה אני כותב כדי לשתף, החלטתי שלפעמים יותר קל לשתף את כולם מאשר את אף אחד.

זהו זה, זה הסיפור, פשוט ורגיל – אבל לא רגיל בכלל.
בואו נזכור חברים שלפעמים השכן שנראה שאצלו הכל בסדר – דווקא הוא זקוק לסיוע ועזרה.