למה כמעט חזרתי הביתה בלי לערוך קניות?
השבוע כולם בקניות.

ערב חג, מצפים לנו שלושה ימים של סעודות, ואחריהם חודש מלא בחגים וימים מיוחדים. צריך למלא את הבית במצרכי מזון, חומרים להכנת ה"סימנים", חומרי גלם לאפיה מרובה ועוד. זה שבוע שהחנויות בו כל כך עמוסות, שאני אפילו לא אנסה לצאת לקניות, אין סיכוי להצליח לצלוח את המעברים בחנויות עם עגלה וקלנועית יחד.
אבל לפני שבועיים עוד ניסיתי.

בין פתיחת כיתה א' וקניות אחרונות לבת הסמינר, בעוד ביד אחת אני מחזיקה את הסלולרי ומקשיבה לעוד סיפור עצוב על ילד חסר מסגרת, וביד השניה כותבת עוד שורה בטבלת הענק של "קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים", שלקחה על עצמה לאחד את כל פניות ההורים ולטפל בהם ככל האפשר מול משרד החינוך, מצאתי לי זמן בין פגישה להסעה, והלכתי לערוך קניות.

בירושלים לא חסרות חנויות מגוונות וזולות. עם מגוון מבצעים, מוצרים ושפע של סחורה צבעונית יפה וטריה. וכמובן, תורות ארוכים ומאות קונים בחנויות. ועל כן, ניצלתי את השעתיים שנותרו לי, ונסעתי אל החנות הכי קרובה. 7 דקות נסיעה, ואני בחניה. ועד כאן, הכל הולך כשורה. תיכף אוכל לרדת מהרכב, להוריד את הקלנועית, לקחת עגלה ולמלא אותה במיטב הסחורה. ניצול זמן מעולה.

אבל לא. אין חניה.

לא שאין חניה, היו הרבה חניות, אבל רחוקות מידי מהכניסה לחנות, מצריכות מעט עליה, ועוד קצת דרך, וכשאני עם עגלת קניות וקלנועית אני לא יכולה להגיע עד לשם. אני מחפשת, יש הרבה חניות נכים בכניסה לחנות. וכולן תפוסות. לפחות 10 חניות בהן יכולתי להשתמש, אך לצערי הן תפוסות.

יש הרבה אנשים עם תו נכה לרכב, הורים לילדים נכים, ילדים להורים נכים, אחים ובני משפחה. תו נכה זה הצלה כאשר יש ילד עם אוטיזם שעלול לברוח לכביש או אדם עם סוכרת שמסוכן לו להרבות בהליכה. אני גם עוזרת להרבה אנשים, דוקא עם נכויות לא נראות, לקבל תו נכה, כי גם מי שיש לו נכות לא נראית, והוא מוגבל בניידות מסיבה זו או אחרת, חשוב שיקבל תו, ואם הוא לא נוהג, אז חשוב שמישהו מהמשפחה יקבל עבורו, ואני גם עוזרת להרבה בני משפחה לקבל תו נכה.

יש הרבה, אבל קשה לי להאמין שבתוך החנות, בזמן הנתון, היו 20 אנשים עם נכות. יותר סביר שבני משפחה שלהם תו נכה, השתמשו בחנית הנכים המסומנת, ולא התאמצו להמשיך עוד קצת, לעומק החניה ולחנות מעט רחוק יותר, כדי שלמי שמגיע עם נכה ברכב תישאר החניה המסומנת.

לצערי זה קורה לי הרבה. בבתי חולים, בכניסה לחנויות ולקניונים, ובעוד הרבה מקומות בהם ישנו חניון גדול ועמוס, כשהמקומות הקרובים מסומנים לנכים.

קשה קצת להסביר, כי לכולם נח לחנות קרוב, ולא כולם מבינים עד כמה משמעותי ההבדל בין מאה מטר הליכה לבין מאתיים. אצל רוב העולם זה הבדל של חצי דקה, ואצלי זה הבדל של לרדת מהרכב או לא. זה לפעמים ההבדל בין להוריד את הקלנועית או להסתדר עם מקל. זה יכול להיות הבדל בין להצליח להגיע עם הילד מהרכב לחנות בשלום, או להצטרך לרדוף אחריו בין מכוניות חונות תוך סיכון (או במילים אחרות, להשאיר אותו ברכב ולא לרדת).

לכן, כל אותן חניות התפוסות על ידי בני משפחה של נכים, כאשר הנכה לא איתן ברכב (אין כל אכיפה בנושא, כי אין פקח שימתין ליד רכב על מנת לראות שאכן הנכה נמצא ברכב וחוזר אליו) מונעות מאנשים נכים אשר ברכב, להגיע למחוז חפצם בבטיחות ובאיכות.

נחזור אלי, אני כעת מחוץ לחנות, ברכב וכל החניות נמצאות במרחק מה, שלא אוכל להגיע אליהן עם קלנועית ועגלה, ואני מסתובבת קצת בחניון, מתוסכלת הרבה, ממתינה שאי מי יפנה חניה, עובר עשר דקות, אני מתייאשת, מסתובבת ויוצאת מהחניה.

קצת דמעות בעיניים, כי מתסכל אותי לא להצליח לעשות מה שכל אדם בריא מצליח, הרבה תסכול, כי חבל שאם אני לא בבית, ויש לי חור של שעה וחצי (חצי שעה כבר עברה, נותרה שעה וחצי) אני לא יכולה לנצל אותו, ובסוף גם בעלי יאלץ לצאת לקניות. ואני יוצאת לחפש לי מקום חניה לעמוד בו ולהמתין את הזמן הנותר. (לחזור הביתה לא היה כדאי, כי מיד הייתי צריכה לצאת חזרה).

לסיפור הזה היה סוף אופטימי, תוך כדי נסיעה החלטתי לנסות חנות נוספת. הגעתי לחניון, שהיה עמוס גם הוא, וגם ו כל חניות הנכים היו תפוסתו. אחת מהן עמדה להתפנות, וכבר ראיתי מישהו שרוצה לחנות שם, ניסית בכל זאת את מזלי, ובקשתי ממנו שאם הוא יכול שיתן לי לחנות, כי אני חייבת חניה קרובה. והוא המשיך לחניה אחרת, רחוקה יותר ויצא אל החנות.

אולי הוא נכה, ואולי הוא רק אבא לילד נכה (הרכב היה מותאם כיסא גלגלים) והנכה כלל לא היה ברכב? לא אדע, רק אני יודעת שהצלחתי, וירדתי וערכתי קניה גדולה. כדי שלא אצטרך בקרוב שוב ללכת לחפש לי חניה…

ועוד משהו קטן: אתמול בערב, בעודי מקפיצה את הבת שלי לישון עם סבתא, עברתי שוב דרך מכולת, לקנות לחם וחלב לבוקר. בכניסה היו חניות נכים, שתיים. שהיו תפוסות. לא ברכבים, אלא בעגלות עמוסות בסחורה. בטוח שזה נעשה מתוך חוסר חשיבה ולא מרצון להקשות על נכים.

אולי עוד אנשים יקראו את הסיפור שלי ויבינו את הצורך בשמירה על חניות נכים עבור הנכים עצמם?

ואם אתם רוצים לשתף אותי בסיפור שלכם, או להתייעץ איתי לגבי הדרך להשיג תו נכה, אפשר תמיד לשלוח אלי מייל: [email protected]