הסיפור שלי הוא סיפור מתח לכל דבר ועניין, והוא גם סיפור של נס. נס אמיתי, נדיר ומיוחד במינו. קראתי את כל ספרי אנשים מספרים על עצמם ולא נתקלתי בסיפור כל כך מפחיד ועוצר נשימה.

אני מספר אותו, למרות שיש בו כשל מצידי שיגרום לביקורת עליי מצד הקוראים שלך, אך אני עושה זאת מתוך תחושת חובה והכרת הטוב כלפי שמיא וגם בכדי להתריע ולגרום לזהירות בקרב הציבור שלא יעמוד במצב שאני עמדתי.

נישאתי בגיל 35, שזהו נס בפני עצמו. כל השנים בררתי ובררתי, עד שמשמים זכיתי להינשא עם מישה שצעירה ממני בחמש עשרה שנה.

נולדה לנו ילדה מתוקה שהיא ממש כל עולמי. אני בפירוש נחשב לאבא משקיע, לא רק מבחינה טכנית אלא מבחינה רגשית. אני נוסע עם הילדה מדבר איתה המון, ממלא אותה בתכנים ובידע, וממש אופף אותה בחום ואהבה.

• • •

לפני שאתחיל את הסיפור, אני חייב לציין, שאני טיפוס שכלתני, מאד לא רגשי, וכחלק מזה תמיד פקפקתי במעשי ניסים. כשהיו מספרים לי סיפורים כאלה המושכל הראשון היה לא להאמין, ואם היו מוכיחים לי הייתי מנסה לתת לזה הסבר הגיוני.

לפני חודש בלבד "עליתי דרגה" ואם אדייק יותר, למעשה ירדתי לדיוטא תחתונה. מישהו סיפר את הסיפור על רש"י שאמו ההרה הלכה ברחוב בוורמייזא, ופרש נוצרי שדהר על סוסו כמעט פגע בה. האם פנתה אל הקיר שבשולי הרחוב ונלחצה אליו, ובקיר נוצר שקע, וכך היא והולד הלא הוא רש"י נצלו.

היו שם עשרה אנשים ואני התחלתי לפקפק בסיפור הזה. ואפילו השמעתי את המילה "מעשייה". כולם מסביב השתיקו אותי ואני הבנתי שהגזמתי לכן השתתקתי, אבל לא שיניתי את דעתי.

העובדה שהנס שקרה לי היה כל כך סמוך לסיפור הזה אינה מקרית כלל וכלל.

• • •

נשוב לסיפור:

יש לי מנהג שאני ממליץ עליו להורים אחרים: כשאתם מספרים לילד שלכם על טרקטור, לכם ברור שהוא יודע מה זה, כי הלא ראיתם המון טרקטורים. אבל לילד שלכם אין שום מושג מה זה טרקטור, וגם אם ישנה תמונה, הוא לא בדיוק מבין מה תפקיד התמונה הזו.

לכן, אם קראנו על טרקטור, ברגע שאהיה איתה ואראה טרקטור אמיתי אני אעצור את הרכב, אוריד אותה ואראה לה איך זה עובד במציאות ומה התפקיד של הטרקטור.

הדברים אמרים גם ברפת של פרות, חוות סוסים, ים סירה ואוניה. זה מאד מפתח את הילדה.

• • •

יום אחד נסעתי איתה באיזור רמלה והיא אומרת לי: "אבא הנה מטוס".

אכן היה מטוס בשמים, שהראיתי לה כמה פעמים. שתבין מהו המטוס שהיא ראתה בספרים. אבל הפעם אמרתי לעמי אני צריך להראות לה את זה מקרוב.

יש מקום ליד בית דגן שבו המטוסים מגיעים ישר לנחיתה בבן גוריון. החלטתי לקחת אותה לשם כדי שתראה מקרוב מטוס נוחת.

הצטיידתי באטמי אוזניים בשבילה (כי הרעש הוא בלתי נסבל, וגם מסוכן לדעתי), והגעתי למקום אותו אני מכיר היטב, שבו יש נקודה שרואים את המטוסים נוחתים.

עליתי עם הרכב הקטן שלי לדרך כורכר, הנמצאת מרחק קרוב מאד לתחילת מסלול הנחיתה של בן גוריון.

הוצאתי את הילדה מהרכב ולקחתי אותה ליד עץ, כדי להגן עליה מפני השמש.

חיכינו דקה, ממתינים למטוס שינחת ולפתע אני רואה את הרכב מתחיל להידרדר.

כל מה שקרה מכאן ואילך התרחש בתוך דקה לכל היותר, אך בעיני היה כנצח.

אני אומר לבתי: "יעלי, שבי כאן, אבא רץ לעצור את האוטו אל תזוזי.

אני רץ לכיוון הרכב שבינתיים נסע די לאט ונראה שפשוט לא משכתי את ה"הנד-ברקס"

אבל המציאות היתה חמורה פי כמה.

למעשה ההנד-ברקס היה דווקא משוך, אך הרכב היה מונע וההילוך היה על d.

כל נהג מבין מה קרה כאן.

למעשה הרכב נסע עם מנוע, בכל העוצמה, כשהמנוע מתגבר על בלם החירום כנראה לא היה משוך די צרכו.

אני רץ לכיוון הדלת כדי לפתוח אותה ולהשתלט על הרכב, אך במאית השניה פספסתי את ידית הדלת, מעדתי ונפלתי והרכב ברח ממני.

ואם זה לא מספיק, הדחיפה שלי היטתה את מסלול הרכב והוא עשה את דרכו היישר אל העץ שמתחתיו ישבה בתי היחידה יעל…

• • •

אני לא יכול ולא כל כך רוצה לתאר מה שקרה בשניות שלאחר מכן.

אני מתרומם ורץ אחרי הרכב שכבר תפס תאוצה. מפי יצאו צרחות לא אנושיות. אני הבנתי בדיוק מה שהולך לקרות: הרכב היה מכוונן בדיוק לכיוון של יעל ובעוד מספר שניות הוא ינגח בה והיא תמות על המקום.

לא היה שום תרחיש אחר אפשרי. הרכב, העץ ובתי בתווך. ראיתי את עיניה המתעגלות בהפתעה ובאותם שניות ידעתי שברגעיה האחרונים היא מבינה שאבא שהבטיח לה תמיד לשמור ולהגן עליה פשוט לא עשה זאת.

הגעתי עד לרכב כדי לנסות למשוך אותו מאחורה אך זה היה מאוחר מדי. הרכב נתקע בעץ בקול רעש עצום. הוא מעך לי את הילדה מול העיניים. שמעתי צריחה נואשת ולאחר מכן שקט.

אני רץ לקדמת הרכב, יודע שאת הנעשה אין להשיב. פעלתי כאוטומט אני מגיע אני רואה את הראש שלה בין האוטו לעץ אני רץ אליה…

ורואה את בתי יושבת. עיניה פקוחות והיא אומרת "אבא".

• • •

כעת תקשיב מה שקרה.

לעץ היתה מיגרעת, בלתי נראית. אפילו לא שקע, אלא בליטה בלתי נראית. מין קימור עליון שרק התמונה שאשלח לך תגרום לך להבין, וגם לאח מכן עדיין לא תבין איך הבת שלי ישבה בדיוק בתוך המגרעת הזו כשסנטימטר לכאן ולכאן, היתה מביאה למותה.

הרכב פשוט פגע בעץ, אך בתי נותרה מוגנת על ידי שקע בעץ. ..

ממש כמו הסיפור של רש"י שבו פקקתי רק שבוע לפני כן… אבל ממש.

לקחתי אותה חיבקתי ונשיקתי ובכיתי בכי נורא לאלוקים על חסדו הגדול. ידעתי שאין זה סתם שלקראת ראש חודש אלול אני מקבל כזה איתות. זהו איתות הקורא לי לחזור בתשובה, להאמין אמונה תמימה בקב"ה ובחסדיו הגדולים.

הקדוש ברוך הוא אמר לי: "חיפשת היגיון? כעת תראה מה זה נס, בלי שום היגיון".

אני שולח לך את הסיפור הזה בכוונה שתפרסם אותו, למרות אי הנעימות שכרוכה בו. אני חש חובה לתקן את הפקפוק שהיה לי במעשי ניסים, אבל לא פחות חשוב מזה: לעורר את הציבור להישמר ולהיזהר לא רק לקחת את הילד מהרכב, אלא לדאוג שהרכב יהיה כבוי, עם בלם חירום משוך, שלא לסכן את הסביבה.

קיבלתי על עצמי קבלות גדולות ואני מקווה ומאמין שאעמוד בהם. אני מאחל לך ולקוראיך שנה טובה ומתוקה, שלא יאונה לאף יהודי כל רע, שנה שאפילו לא יזדקקו לניסים, אבל אם כן, שיהיו ניסים אלה גדולים, כפי שזכיתי שהקב"ה יעשה לי ולבתי.

אסכם את הסיפור בשבע מילים שכעת מקבלות משמעות חדשה:

"לנס שקרה לנו, לא צריך פירוש רש"י".