הרבה רעיונות לטורים מתרוצצים לי בראש, הרבה דברים שרציתי לדבר עליהם, לספר עליהם, לשתף אתכם, הקוראים, מסר לעולם. הרבה נושאים לא פתורים, הרבה דילמות. רק תמיד, אקטואליה קודמת לכל. בשבועות האחרונים העולם התחיל לשמוע על הנכים. אחרי שנים שנכים יושבים בכיסאות גלגלים, בשקט, בבית, בלי לבקש הרבה ובלי לקדם הרבה, פתאום יש תזוזה, שומעים את הנכים, הם (לא) קמים, הם יוצאים מהבית, הולכים (או מתגלגלים) לצמתים מרכזיים, ומביעים את זכות המחאה שלהם, מתעקשים על הזכויות שלהם, ומפגינים על הזכות להיות אנשים, כמו כולם. אחד השינויים הבולטים ביותר בדור שלנו הוא שהאנשים החלשים לכאורה קמים ומדברים על זכויות. במקום שיהיה כמה אנשים חזקים, מלך, וכמה עריצים, יש עם, ובחירות, והחלפת ממשלות, ויחד עם כל אלו מגיעים הזכויות של כלל האזרחים.

אם לפני 100 שנה אמרו שילדים נועדו להראות ולא להשמע, היום לכל ילד יש זכות לדבר ולהביע דעתו. לפני 100 שנה ילדים הגיעו לבית ספר וישבו בלי לזוז, וקבלו מכות בסרגל, היום הילדים מגיעים לכיתה א עליזה ופורחת, עם ממתקים, עטיפות יפות, ילקוטים צבעוניים (לא מגוון צבעים, לכל הבנות יש ילקוט ורוד, 90% עם קיטי…) ומורה שמספרת סיפור ומלטפת את הראש. לפני מאה שנה היו אוטובוסים נפרדים לשחורים וללבנים, ספסלים נפרדים בגינות, בתי משפט נפרדים וחוקים בעד הפרדה גזעית, היום החוק במרבית העולם אוסר להפלות בין גזעים שונים, מחייב לתת שיוויון מלא, ואף זכינו לנשיא ארצות הברית ממוצא אפרו-אמריקאי.
לפני מאה שנה, במרבית העולם לא היתה זכות בחירה לנשים, ובטח לא הזכות להיבחר, הגברים שלטו באופן מוחלט, והאשה היתה כלי לשרת את העולם, לנקות, לסדר, לבשל ולגדל ילדים. כיום נשים יכולות לבחור, וגם להבחר, להיות ראש עיר ואפילו ראש ממשלה. העולם השתנה, העולם מדבר זכויות, לכולם, לא רק זכויות, אלא שוויון.

ויש ציבור אחד, שמתקשה, תרתי משמע, לעמוד על הרגליים ולזעוק את זעקתו. וזה ציבור הנכים. כמעט ואין נציגות לנכים בשלטון בארץ ובעולם (בישראל ישנם 2 ח"כ נכים פיזית, אחד 17 שנה והשניה כ5 שנים), במיוחד לא לאותם נכים שנכותם לא נראית (נכות נפשית, אוטיזם, מוגבלות שכלית התפתחותית וכדומה). גם במרבית המקצועות האקדמיים כמעט ואין אנשים נכים, לא עם מוגבלות ראיה, לא עם מוגבלות שמיעה. ולא עם מוגבלויות רבות אחרות. ואם הנכם תוהים מדוע? אסביר זאת. זה לא כי האנשים מוגבלים, אלא כי החברה שלנו מוגבלת, מוגבלת מאוד. כשאדם נכה רוצה לחיות, חיים רגילים ופשוטים, הוא מתקשה. לא כי הוא נכה, אלא כי הסביבה מוגבלת ולא מתאימה לו.

בטורים הקודמים כתבתי קצת, על המעלית, על החוף הלא נגיש. בטורים הבאים עוד אכתוב, בעזרת ה', על הליכה לקניות, על טיולים, על יציאה לנופש. כתבתי קצת, ממש על קצה המזלג, רק מנקודת המבט האישית שלי, כמעט לא ממבטם של אנשים אחרים, וכולם על הסביבה, שכל כך לא נגישה למגוון הצרכים, הסביבה שכל כך מוגבלת. תחשבו שהגעתם לדלת בלי ידית, שנפתחת רק אם אומרים קוד סודי, האם אתם עם מוגבלות שלא הצלחתם לפתוח אותה? או שהדלת עם מוגבלות כי אין דרך לפתוח אותה? ככה זה העולם. יש הרבה אנשים עם צרכים, מגוון רחב של צרכים. ובעולם יש הרבה מוגבלויות המפריעות לאנשים עם צרכים קצת שונים – להתמודד.

אדם על כיסא גלגלים רוצה לצאת מהבית, ללכת לעבודה. כמו כולם. רק מה, יש לו צרכים קצת שונים. הוא יוצא לאוטובוס, אבל הופס, הוא לא גר בעיר, אלא בישוב, וכל האוטובוסים הם גבוהים, אין רמפה, הוא לא יכול לעלות לאוטובוס, וממילא לא לצאת לעבודה. יש עוד אופציה -רכב פרטי. הוא זכאי להלוואת מדינה שחלקה הופך למענק, לרכישת רכב פרטי, והולך על המסלול הזה. פרוצדורה ארוכה ובסוף יש רכב. יש רכב, לא תמיד יש חניה. לא כי הוא נכה, אלא כי המרחב מוגבל, ואין מספיק חניות לנכים. ופרוצדורת סימון החניה ליד העבודה מורכבת. הוא כבר חונה. הצליח. פותח את הרכב, מוציא את הכיסא המתאים, יורד, מנסה לעלות על המדרכה, לא מצליח. שוב לא כי הוא נכה, אלא כי המדרכה מוגבלת, שכחו לעשות רמפה בעליה מהמדרכה, והוא נאלץ לנסוע בשול הכביש, בסכנה, על מנת לא להידרס, עד למציאת רמפה. הדרך עוד ממשיכה, מלאת מכשולים, מלאת דלתות מוגבלות, דלפקים מוגבלים, שערים מוגבלים ועוד מכשולים ומגבלות. מרחב כל כך מוגבל, ואנשים שלפעמים מגבילים את הסביבה לקבל אדם עם צרכים שונים.

אדם, שהצרכים שלו אחרים, שונים, מיוחדים, לא יכול להשתלב במעגל עבודה, לא כי הוא לא רוצה, לא כי הוא נכה, לא כי הוא מוגבל, אלא כי אין לו תנאים. הוא אדם שכל חייו עבד, פרנס, נתן לסביבה שלו, שילם לחברת הביטוח של ישראל, ולא חשב אפילו שאולי יום אחד יתהפכו חייו. כשאני חושבת על נכים, עולה לי תמיד בראש עילית. עילית היא אשה מיוחדת ואנרגטית, אמא לשמחה, ילדה מקסימה, נכה ורתוקה לכיסא גלגלים. כל השנים עילית יצאה לעבוד ולפרנס את משפחתה. היתה פעילה בוועד ההורים של בית הספר, ואף בקואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. תמיד, באנרגיות רבות ובלי לנוח כלל. עבדה למען כולם. לפני שנה בערך עברה עילית אירוע מוחי, ומאז נאלצה לעזוב את מקום עבודתה ולהתמסר לטיפול שלה בעצמה. לדאוג לבית נגיש, לכיסא מותאם, ולכל הצרכים הבסיסיים של החיים. היא לא מפסיקה לדאוג גם לסביבה, לפעול ככל יכולתה מכיסא הגלגלים בבית. לסדר בית ספר לעוד ילד וטיפול מותאם בבית חולים לילד אחר. כזאת היא עילית, אשה פעילה, גם כאשר היא נכה.

רק לצאת לעבודה עילית לא יכולה. כי החברה שלנו מוגבלת, ומקומות עבודה לא מתאימים לנכים, לא לצרכי נגישות, לא לתנאי סביבה נאותים, לא לזמני עבודה מותאמים. לא רק עילית נמצאת בדילמה הזאת, אלא יחד איתה עוד נכים רבים, שרוצים לעבוד, רק לא יכולים. שנמצאים בבית לא מבחירה, לא מתוך רצון להיות בבית, אלא מתוך חוסר אונים, מתוך חיים בחברה מגבילה כל כך. אז מה עושים? פונים לחברת ביטוח. החברה לה שילמנו ביטוח 20 שנה ויותר. חברת ביטוח חובה שמלווה את כולנו מגיל 18, או מהיום בו התחלנו לעבוד, הראשון מבניהם. בחברת הביטוח, לאחר חקירות ודרישות, בדיקת המסמכים ומגוון רחב של וועדות מסוגים שונים, מחליטים לאשר את אבדן כושר העבודה. ב100%. מאשרים בחותמת גומי שאדם זה לא יכול לעבוד, ולכן, היות והוא מבוטח, מגיעה לו משכורת, שיוכל להמשיך לחיות. המשכורת, לא קשורה למשכורת אותה קיבל עד ליום בו הפך לנכה (בשונה למשל, מחופשת לידה, שגובה הקצבה שלה שווה לגובה המשכורת לפני הלידה) אלא עומדת על סכום שקבוע כבר מעל עשור, שלא צמוד לשום מדד, שכאשר הוא נקבע הוא היה בערך שכר מינימום, וכיום הוא פחות מחצי. תחליף משכורת שלא יכול להחליף משכורת, כי הוא קטן, זעום ולא ממשי.

נכים לא מבקשים צדקה. הם לא מבקשים להיות תלותיים, הם מבקשים לקבל את הזכות המנימילית לחיות ולהיות אדם שווה בחברה, עם תחליף משכורת ראוי, שיוכלו לפחות לקנות אוכל, שירותי דיור, שירותי נסיעה, תרופות ובגדים כמו כל אחד אחר. אף אחד לא מחפש להתעשר, אנשים רוצים את הבסיס לקיום החיים, שכר מינימום במשק. את התחליף למשכורת שאי אפשר לקבל. לא כי לא רוצים לעבוד, אלא כי לא יכולים. על זה נכים נאבקים. על זכות קיום בסיסית. על הזכות להיות אדם בין אנשים, על הזכות להיות חלק בחברה כמו כולם. על שיווין הזדמנויות, גם לאדם שהוא אחר – שונה.