"אני אתן לזה שנה", אמרתי לאמא שלי. והראיתי לה את הטבלה המסודרת שהכנתי במחשב ובה ההערכות המדויקות בנוגע לעלות המגורים, הוצאות המזון והחינוך לעומת המשכורת שאקבל. "אם תוך שנה לא אצליח, נוכל תמיד לחזור, אחשוב על משהו מעשי יותר". סיכמתי ודחפתי לכיוונה את הדף. "שנה? למה לא שנתיים?" אמרה אימא בנימה צינית. הרעיון פגע בה. ידעתי. "אמא הדרום הוא בארץ, אנחנו לא עוזבים את הארץ", נופפתי בנקודת זכות נוספת

אחר כך היה נראה כאילו נזכרה בקורס הנחיית הורים או בסדנת הפסיכולוגיה האחרונה שהשתתפה בה. "אוי, מתוקה שלי" היא אמרה "אני סתם אנוכית, קשה לי לחשוב שלא תגורי על ידי, ושאתגעגע". היא קמה ונישקה אותי."את תעשי מה שנכון לך ולמשפחתך". קבעה, וחייכה. והרגשתי את הכאב מתפרץ ממנה ודוקר אותי. ליווינו אותם עד לפינת הרחוב, והמועקה שררה.

"הם יתרגלו, תני להם זמן", עמרם עודד אותי. וסיפר לאבא שלי בהתלהבות על הכולל החדש שמחכה לנו שם, ושיתף אותו בכל פרט קטן, אבא שלי הקשיב ברצינות. "עכשיו אני מבין שחיתנתי אותך", הוא חייך, ספק בהומור ספק בכאב. גם לו קשה. הם קשורים אלי מאד. לילה טוב

הם עלו להם לאיטם על השביל שמוליך אל הבית שלהם. "האוכל שהכנת היום, הצלחה מסחררת", עמרם בהה על הירח ששט לו בשמיים. "אנחנו יוצאים לדרך חדשה, ואני מתרגש", הוא שיתף אותי. "אמא תבלע את המעבר", נבאתי, וצדקתי. שבועיים לפני שעברנו דירה היא הגיע לעזור. ביחד נברנו בחפצי האספנות. היו שם מתנות משופשפות וצדפים, בגדים ישנים שחשבנו שיהיו יפים לנצח, תעודות משעממות מימי בית הספר, יצירות אמנותיות ברמה זו או אחרת, מכתבי 'חרם דרבינו גרשום' ומזכרות 'בתיה'. יחד הסענו שקיות לדרכן להר הזבל, צחקנו, מיינו וארזנו ארגזים לארגוני צדקה,בסוף, התיישבנו על הספה. אני נראיתי כמו העוזרת האישית שלה, והמחשבה הזו גרמה לנו לצחוק. אז צחקנו.

והנה אני עוברת דירה שוב. כמה טלטלות אני מעבירה את הילדים שלי. הגענו לשנה לדרום והשתקענו, אמא ניבאה ולא ידעה שניבאה, ההורים התרגלו למעבר שלנו, והילדים שנולדו בזה אחר זה, הפכו לשמחה אחת גדולה, פעם בחודש ארזנו את כולם ונסענו להתארח אצל ההורים שלי שבת. "נו, אז איך העבודה?" אמא הייתה תמיד שואלת, ועננה קטנה העיבה לי באוויר,
כרגיל…הייתי עונה לה, כי כרגיל עבודה משעממת עם קצת אתגרים שהכנסתי בכוח. רק שהלב והכישרון, והראש חלמו יותר. כשהחלום שלי עמד להתגשם לא הבנתי שמדובר בחלום בלהות.

שנים של רוגע התהפכו ביום שנחמה פגשה אותי. אמא לשמונה ילדים שגרה בדרום עובדת בעבודה משמימה משמונה עד שלוש, מקבלת הצעה מפתה, והלכתי אחרי הלב שלי, שנה שלימה עבדתי שם, התנתקתי והתרחקתי מכולם וחשבתי שאני חכמה, והרגשתי שהנה אני משנה את החיים הכלכליים של המשפחה ולא הבנתי את מה שנחמה גרמה לי. בבוקר ההוא כשתכננתי להתחיל עבודה חדשה, עמדתי מול המראה וחייכתי. נחמה פגשה אותי באירוע בית הספר בדרום, היא הגיעה מטעם העירייה שהזמינה את משרד הפרסום שלהם להשתתף באירוע הסיום של בית הספר. והיא הייתה אמורה לייחצן את האירוע שאני הפקתי. ונחמה כך היא אמרה לי בפגישה שהיא יזמה, החליטה שאני תקועה, ולעולם לא אתקדם ואצא מבית הספר אם לא אבוא לעבוד אצלה במשרד.

היא ציירה לי את האושר שנמצא כבמרחק של פסיעה. "תקשיבי נכון, הנסיעות למשרד הן שעתיים לכל צד לא כולל פקקים, תוך שנה תרוויחי סכום שיאפשר לך לעבור עם כל משפחתך לאזור הכי שווה בארץ עם דירה שלא חלמת עליה". נו, מה ציפיתי ממנהלת משרד פרסום שהיא לא תמכור לי אשליה ותעטוף אותה באלף תובנות. רק המחשבה לצאת מעליית הגג היבשה של חיי, היא ציירה לי אור, הרבה אור ורציתי להיות שם.

"נו, בטח שאת לוקחת את העבודה החדשה", בעלי התלהב, הוא הגיע לפגישה עם נחמה ושמע את כל היתרונות של המשרד החדש שמעסיק צוות נשים חרדיות. "פשוט מדהים, אני אתמוך בך, אני מבין שבחודשים הראשונים את בתהליך למידה, צאי מוקדם בבוקר, אני אפזר את הילדים בגנים ובמעונות, אקבל אותם בצהריים". הוא הדביק אותי בהתלהבות שלו ורק המחשבה שבבוקר אני מתלבשת מכינה לי קפה ויוצאת נשמע בגדר חלום, בלי אמא הוא לקח לי, ואני לא רוצה את החצאית ואיפה הנעל השניה, ולא למדתי למבחן. אז לקחתי את העבודה המבטיחה.

יש ימים כאלה בחיים שאת מרגישה מוארת בפנים בנברשות של תקווה עד שהתחושה שהנה הולך לקרות לי משהו נהדר עכשיו. הגעתי למשרד החדש, נחמה כבר חיכתה לי עם כל הצוות והחיוכים ההתחלה הייתה מבטיחה, היא דאגה שכולם יקבלו אותי בזרועות פתוחות באיזשהו שלב הרגשתי שאני נוגעת בשמיים. והתחלתי לעבוד ולעבוד קשה. לא הפסקתי לצחוק ולחייך, ולקוות, ולהצטרף לפגישות ולשמוע איך אוטוטו הכספת האישית שלי משתנה ונפתחת והילדים שלי מאושרים. פשוט התעלמתי מנורות האזהרה האדומות.