מעבר לאתר המותאם




1

אות חיים • הכוח היחיד שלנו הוא ברוח, וגם זאת בחכמה

חיים ולדר 3 Comment on אות חיים • הכוח היחיד שלנו הוא ברוח, וגם זאת בחכמה

כמעט 70 שנה השלטון מבין את זה: עוד מימי מרן החזו"א הבין בן גוריון כי לא יעלה בידו לגייס את בני הישיבות ואת בנות ישראל. לא מפני שחשב שינצחו אותו פיזית אלא מפני שהבין שלא יוכל לשבור אותם רוחנית וממילא יפסיד במערכה

חיים ולדר
0:46
06.07.20
דוד קליגר No Comments on חתן ההלכה העולמי לשנת תש"פ: הרב ישראל אלפסי • צפו ברגעי השיא

התכניות האחרונות

ארכיון תוכניות מוקלטות

גם בפייסבוק

היום ברדיו

[daily-schedule schedule=1]

פוסטים אחרונים

תגיות

1.
בשבת האחרונה, החלה לפתע לצפצף אזעקה של רכב שחנה מול ביתנו. רכב זר שאינו מוכר לתושבי האיזור.
האמת, שבשל חידושי הטכנולוגיה המאפשרים למוקדים לזהות גניבת רכב, מותקנות מזה שנים ברכבים "אזעקות שקטות", אבל הרכב הזה לא היה מהשנים האחרונות והוא מחה על כך בקול מחריש אוזניים.
בדרך כלל כשאנו רואים רכב שפנסיו דלוקים בליל שבת בשל שכחה, אני אומר לילדיי, בהומור: "אל תדאגו… במוצ"ש הפנסים יהיו כבויים…" ואכן, עד כה זה מה שקרה. למצבר יש את אורך החיים שלו ופנסים הדלוקים מספר שעות מרוקנים את המצבר כמו שקניית ערב פסח מרוקנת את כרטיס האשראי.
אבל המצבר של הרכב הזה, היה משהו מעל הטבע, הרכב צפצף וצפצף. הגיע הלילה והוא עוד מצפצף, וכך בילינו את הלילה עם הפרעה טורדנית כפייתית של אזעקה מעצבנת במיוחד.
במהלך הלילה הארוך חשבתי מה יקרה במוצאי השבת, כשהנהג יצטרך כבלים להתניע את הרכב, לאחר שהמצבר יתרוקן. חשבתי על כך שאולי יהיה צריך להגן עליו מפני שכנים זועמים מכל הרחובות הסמוכים, שירצו להתחשבן אתו על גזל שנתם גם אם לא במתכוון. לבני אדם רבים יש נטייה להוציא את עצביהם גם כלפי מי שאינו אשם "לא יכולת לחשוב על זה?"
וככה חשבתי וחשבתי כי היה לי המון זמן לחשוב.

2.
ובמוצ"ש, ממש כמו שחשבתי, קבוצה גדולה של אנשים מתאספת סביב לרכב, ממתינה לנהג שכבר יבוא.
חצי שעה לאחר תום התפילה הוא הגיע, בצעדים רגועים כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. הוא ניגש באדישות אל הרכב, פנה אל כמה אנשים שעמדו ליד הדלת וביקש באדיבות תקיפה, "אפשר בבקשה לזוז?"
וראה זה פלא, איש לא העיר לו אפילו במילה אחת. האנשים התרחקו מהרכב, הוא פתח אותו והתניע.
אולי אני שוכח לספר, שהאיש היה בגובה של מטר תשעים ומשהו, על רוחב מטר וחצי. בריון אמיתי. פנים קרות וקשוחות. אתה לא מתעסק עם אדם כזה גם אם לקח את הרכב ש ל ך .

3.
טוב, כאן המקום לעצור ולדווח שרק בסיס הסיפור הוא אמת. אכן מכונית צפצפה כל השבת ברחוב שלי עד מוצאי. את כל השאר המצאתי.
התגודדות השכנים, הבריון, הפנים הקשוחות, הרתיעה, כל זה התרחש בדמיוני בשעות הארוכות בהן הייתי ער בלילה מחמת האזעקה הטורדנית.
יכולתי שלא לספר זאת לכם, או להשמיט את העובדה שזה לא ממש התרחש, אך לא רציתי למנוע מחמשתכם את ההצצה למוחו ההזוי של סופר.
במציאות, איש מהשכנים לא באמת כעס, כי אלה הם דברים שקורים ואין במה להאשים אף אחד. ממילא איש לא המתין ליד הרכב, ואם מישהו הסתקרן לראות מי בעל הרכב האומלל, הוא עשה זאת מאחורי תריסים מוגפים כדי שלא להביך את בעל הרכב יותר מכפי שהובך בין כה.
אבל המחשבות שבאו לי בעקבות התרחיש הדמיוני הזה היו מחשבות אמיתיות, כי סיפורים ניתן להמציא, אבל מחשבות הן תמיד אמיתיות. כי כל מה שאתה צריך זה פשוט לחשוב אותן…

4.
המחשבות שלי היו על המושג "גבולות הכוח".
ישנם אנשים שיודעים שהם לא גיבורים וישנם אנשים שחושבים שהם כן.
הצד השווה שבהם, שגם הגיבור הכי גדול, כאשר הוא פוגש בגיבור גדול ממנו הוא מבין שכעת הוא צריך לשים את האגו שלו בצד ולהימנע מעימות, אחרת הבריון שמולו י ע ז ו ר לו למרוח את האגו על המדרכה.
"אשרי אדם יודע מקומו". אנשים חכמים יודעים להכיר את גבולות הכוח שלהם ולא נכנסים בכלל לעימות עם מישהו שהוא חזק מהם. הם ינסו להימנע מעימות ואם לא יצליחו ינוסו על נפשם, ואם גם בזה לא הצליחו יעמידו פנים שהובסו כדי לקצר את התהליך ולצמצם את הכאב עד כמה שניתן.

 

 

קריקטורה ולדר

 

5.
עוד אבחנה דקה אך חשובה ביותר על "גבורה".
לא תמיד מי שחזק פיזית הוא הגיבור. לפעמים דווקא האיש הרזה והחלשלוש הוא הגיבור וזה שלידו אמנם בריון פיזית אך ניתן להכרעה פיזית על ידי בריון חזק ממנו, או מנטאלית אפילו על ידי החלשלוש.
קחו לדוגמא את חנה ושבעת בניה. הם אמנם היו חלשים פיזית מאנטיוכוס, אך מוסרית, נפשית ומנטאלית הרבה יותר חזקים ממנו. ולמרות שהוא, לכאורה, הכריע אותם בצורה הכי טוטאלית – פשוט הרג אותם, הם ניצחו אותו ניצחון מוחץ. עובדה. זיכרון חנה ושבעת בניה עדיין חי למעלה מאלפיים שנה וסיפור הגבורה, כן הגבורה לא החולשה, משמש כבסיס אמוני לכל יהודי באשר הוא עד סוף הדורות.
ואילו אנטיוכוס "הגיבור" גם הובס מנטאלית ורוחנית וגם, תתפלאו לשמוע, הובס מבחינה פיזית. הוא קיבל מידה כנגד מידה על גאוותו והתנשאותו, ומת מיתה משונה, מלאת ביזיונות וחרפה.

6.
סיפור מותו ממחיש אף הוא את אפסותו של "הבריון" מול ה"הבריון היותר גדול".
בעודו רוכב על מרכבתו, התנגשו סוסיו האציליים, החזקים, העשויים ללא חת ב… פיל גדול. הם נבעתו, קפצו והפכו את מרכבת המלכות. אנטיוכוס שהיה שמן ועב בשר – נפל בחבטה ארצה ושבר את עצמותיו. אך לא די בכך, בשרו נבאש כריח בשר החלל המושלך על פני השדה ביום קיץ לוהט. נשאו אותו עבדיו על שכמם כי לא יכול היה לרכב, אך לא יכלו לשאת את הריח הנורא, והשליכו אותו ארצה. כאשר ראה אנטיוכוס כי כלתה אליו הרעה מאת ד', נכנע ליבו ואמר: "צדיק הוא ד', המשפיל גבוהים, אשר השפילני והכניעני היום הזה".
בכל ארץ וארץ שאליה הגיע אנטיוכוס לבקש רפואה למכתו, היה נקרע בשרו מעל עצמותיו ונופל בארץ, עד אשר לא נשאר בשר בעצמותיו. ולקץ ימיו נפלו מעיו ארצה, והוא מת בבושה ובכלימה בארץ נוכרייה.
הנה סופו של הבריון הגדול שאישה ושבעת ילדיה ניצחוהו מנטאלית, פיל גדול הכריעו פיזית וגבוה מעל גבוה השפילו עד עפר.

7.
ולא נחשבו המחשבות הללו ונכתבו הדברים אלא להדגיש נקודה חשובה עד מאד.
כמו חנה ושבעת בניה, בכל דור ודור נאלץ העם היהודי להתמודד מול גזירות בעיקר מול הגויים אך גם מול ערב רב בתוכו בעיקר במאתיים השנים האחרונות במאבק מול המשכילים.
בסיעתא דשמיא גדולי ישראל מעתיקי השמועה ידעו תמיד להוביל את הציבור בדרך של תבונה וחכמה ובעיקר לעשות את ההפרדה בין כוח פיזי לכוח מוסרי.
כמו "מדיניות העמימות" בנושא הגרעיני מול העולם, כמעט ולא הצטרכנו להגיע לעימות של ממש. הרעיון המנחה היה ונשאר: אנו בגלות. אנו לא מתגרים בשלטון ואף נוטלים בלית ברירה חלק מזערי והכרחי במוסדות השלטון. כאשר עולות סוגיות של "פרהסיה" מתקיימת מחאה ואף מחאה גדולה שאינה מתיימרת "לנצח אותם" פיזית אלא להעמיד מולם עמדה מוסרית.
כאשר מדובר בגזירות הנוגעות ביסודי היסודות הובילו גדולי ישראל את הציבור למאבקים. ושימו לב: מעולם לא היו אלה מאבקים אלימים, כי אם אמירה ברורה: "אנחנו לא ניכנע. אתם אמנם יכולים לנצח אותנו פיזית כי אתם חזקים מאתנו פיזית אך לא תצליחו לגרום לנו לזוז סנטימטר מבחינה רוחנית כי אנו חזקים מכם רוחנית.

8.
כמעט 70 שנה השלטון מבין את זה. עוד מימי מרן החזו"א הבין בן גוריון כי לא יעלה בידו לגייס את בני הישיבות ואת בנות ישראל. לא מפני שחשב שינצחו אותו פיזית אלא מפני שהבין שלא יוכל לשבור אותם רוחנית וממילא יפסיד במערכה.
במהלך כל השנים היו ניסיונות כאלה או אחרים וב"ה עולם התורה והישיבות התפתח ולא אונה לו כל רע בסיעתא דשמיא ובזכות הציות לגדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א שניתבו את הדברים בצורה חכמה. בלי להתגרות אך בלי להתפשר. בלי לצאת למלחמה אך בלי להיכנע. ולעיתים גם בחכמה ותחבולה שהתפרשו אצל סיקריקים ואינטרסנטים כ"פשרה" אך הוכחו מהר מאד כהישג אדיר לטובתנו, וד"ל.
גדולי הדור הבינו שאין טעם להילחם פיזית בשלטון שמרשה לעצמו לשלוח 1,000 חיילים למות בלבנון בשל איזו יומרה של אחד ממנהיגיהם, ולגרש שנים אחר כך עשרות אלפי תושבים מביתם בגוש קטיף בשל יומרה אחרת של אותו מנהיג. והיו עוד מנהיגים ויומרות.
הכוח היחיד שלנו הוא ברוח. וזה הדבר היחיד שהועמד מול. וגם זאת בחכמה, בתבונה ובעיקר בענווה ולא מתוך תחושה כוזבת של "כוחי ועוצם ידי".
בזכות ההנהגה הזו והציות לה, זכינו שמאות אלפי הבחורים והאברכים יושבים ולומדים באוהלה של תורה. עולם אצילי ומעודן, המרוחק מהרחוב המשחית כרחוק מזרח ממערב.

 

טורו של חיים ולדר, "אות חיים", מתפרסם ב"יתד נאמן".

 

לאתר הרשמי של חיים ולדר: www.chaimwalder.co.il



3 תגובות

מיין תגובות
  1. 3

    1. נכונות הדברים של טור זה יכולים להיבדק אם היו נשארים רלוונטיים והיו נכתבים גם כאשר מתבצעים כעת חטיפות של ילדים חרדיים
    ומכירתם לחו"ל לצורך תיקון האיזון הדמוגרפי במדינה ולצורך העשרת קופת המדינה. או בסגנון הסיפור הדמיוני שהביא הסופר הנכבד, אם
    הקולות לא היו של אזעקת רכב, אלא צרחות היו של ילד הנאבק על חייו והבריון המתואר היה נוטלו כמעשה בעל בית באדישות וקשיחות וכו'
    מול ולעיני כל העדה, האם גם אז היו נבחנים יחסי הכוחות ונערכים כל החישובים האם יש לפעול במסירות נפש מול אותו בריון בכדי לעשות
    הכל כדי לחלץ את הילד? האם גם אז המילים והמעשים היו נבחרים בקפידה בהופעה מעונבת ולפי כל כללי הטקס והנימוסין?
    2. כל אחד יעצום את עיניו ויאמר בכנות (לעצמו כמובן! בקול כבר אסור להגיד שום דבר! זה עלול לעלות ביוקר, וזה גם מסוכן) מה היה עושה אז,
    ואיך היה מגיב על טור שהיה נכתב באותו נוסח גם על מקרה אחד שכזה? ומה היה עושה אם היה מדובר באירוע של חטיפה המונית ושיטתית?
    3. כל ההבדל הנו אם כן, בראיית הדברים:
    א. מבחינת עובדתית האם אכן נחטפים נערים חרדים בצורה כזו או אחרת או שלא, והכל סיפורים של אינטרסנטיים הלוקחים מקרים חריגים
    מהשוליים שלא משקפים את המצב לאשורו.
    וכן, האם מדובר מתהליך של גיוס בפועל בתקופת הסתגלות של גיוס עם יעדים שהולכים וגדלים מידי שנה והנקבעים בפועל מידי שנה
    ב"הצעת מחליטים" ממשלתית לה שותפים כלל שותפי הממשלה, או שלא. אלו עובדות הניתנות לבדיקה מבלי להותיר ספק.
    ב. מבחינת סדרי עדיפויות האם זה מספיק חמור כמו חטיפה פיזית של ילדים בבחינת גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, או שלא, כי מדובר
    בתהליך מבוקר של פרידה מרצון מבחורים מסויימים ו/או מישיבות מסויימות ו/או מציבורים מסויימים אשר בנוגע אליהם יש לומר, כי אינם
    "שווים" מאבק של מסירות נפש. זאת עד שהמסות של המכסות יגיעו לבחורים/ישיבות/ציבורים מהגרעין היותר שייך ו/או עד שתפוג
    תקופת ההסתגלות בעוד שנים מועטות כפי שנקבע בחוק, ואו אז נראה אם יש אכן צורך למסירות נפש או שמא אז כבר נסתגל, כי זו הרי
    המטרה המוצהרת בחוק המוסכם…
    4. הכל אם כן עניין של עובדות וסדרי עדיפויות.
    5. מה חבל שהתובנה ההגיונית בבסיס הדברים היוצאת מהטור של הסופר הנכתב,בכל הנוגע לכוחניות שלא במקומה אינה מיושמת כלפי אחים
    ואחיות בשר מבשרם של המחרפים והדוחים,
    ואשר כל חטאם כי הנם רואים את הדברים באופן יותר חרד וכאמור, וכבר כולם בהכללה מוחלטת ראויים לגינויים ומעשי כוחנות מכל הסוגים
    ממש, גם בימים אלו של הספירה, וד"ל.

    1. באמת, מדובר בשנאת חינם כפשוט! כל אחד שיישמע לרבותיו, למה לבזות בכינויי גנאי "סיקריקים" "אינטרסנטיים"
      למי ולדר מתכוון לרבנים שמורים כן (כמו במכתב שיצא בגלוי אך לפני כשלושה שבועות)? או לאלו שנשמעים להם?

  2. 2

    אני לא מצליח להבין מה חיים ולדר התלכוון בטור שלו שכתוב כמו תמיד טוב מאד