"הזקן, זקן, הזקן מנהריים – הוא הקים את המפעל. לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים ועכשיו שם לב חשמל" כך מתחיל שירו של מרדכי זעירא על דמות מיוחדת בתקומת ישראל. דוד גדנקן עם 10 דברים שרציתם לדעת על פנחס רוטנברג.

א. בי"ב בשבט תרל"ט, נולד ילד למשפחה יהודית בעיירה רומני שבאוקראינה. בן לאב שהתפרנס ממסחר ולאם שהייתה ביתו של הרב פנחס מרגולין מקרמנצ'וג. הוריו קראו לו על שם סבו :פנחס. כילד נשלח ללמוד ב"חדר", כשבגר למד בגימנסיה הריאלית. בבחרותו עבר ללמוד במכון הטכנולוגי שבסנט פטרסבורג היא לנינגרד דאז. עם סיום לימודיו האקדמיים, הוסמך כמהנדס.

ב. הסמכתו בתואר ההנדסי,לא עברה בקלות. בהיותו סטודנט נמשך להצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ומהר מאד הושפע והצטרף למהפכנים הרוסיים שמרדו וחתרו כנגד השלטון הצארי ברוסיה. פנחס הצעיר ניתפס ונשלח לגלות , תוך השעיית לימודיו לעיר הרחוקה יקטרינוסלב (בירת דרום רוסיה). רק כשסיים את עונש ההגלייה, חזר למכון הטכנולוגי בלנינגרד וזכה בתואר הנכסף-מהנדס.

ג. פנחס רוטנברג, כמו רבים מהיהודים בעלי ההשכלה הגבוהה בסנט פטרסבורג, הצטרף לשורות המהפכנים הרוסים שמרדו כנגד הצאר. פנחס בן ה-26 היה ממנהידי המהפכה הרוסית הראשונה (1905). פועלו היה בסתר והסיפורים היחידים הידועים כיום הם שהיה שותף להברחת נשק באמצעות האניה "ג'ון קרפטון"( קיץ 1905), הפלגה שנכשלה. סיפור נוסף (ללא סימוכין מדוייקים) מספר כי מנהיג פועלים ידוע גאורגי גפון, שהייתה לו השפעה רבה בתחילת דרכו המהפכנית של רוטנברג, הוביל מצעד של למעלה ממאה וחמישים אלף פועלים יחד עם בני משפחותיהם אל עבר ארמון הצאר. מחאה שנכשלה. מנהיג הפועלים גפון נחשד שהוא סוכן שתול של המשטר ומפלגת המהפכנים דנה אותו למוות בתליה. יש מספרים שאת גזר הדין ביצע רוטנברג במו ידיו.

ד. המהפכה נכשלה ופנחס רוטנברג בחוששו לחייו נמלט כל עוד נשמתו באפו לאיטליה. בשנים הראשונות לשהותו באיטליה (1905 עד 1907) עבד כמהנדס בתחום פיתוח ההשקייה, תכנן ובנה סכרים לצורך הקמת מפעלים הידרו-אלקטריים (ניצול כח המים ליצור חשמל ולמפעלי השקייה). בשהותו באיטליה קרו כמה דברים ליהודי הצעיר והמהפכן . א. הוא חווה את אווירת חופש הפרט האירופאי ב. חזר אט אט לשורשיו היהודיים ונחשף לרעיונותיה של התנועה הציונית שחיפשה פתרונות לגולה היהודית בהקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל.

ה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביאה לטלטלה עזה בתפיסתו החברתית של פנחס רוטנברג. מעבר חד מהמחשבות הרוולוצינריות הרוסיות אל המחשבה בגורלם של אחיו היהודים בכלל וגורלו הפרטי שלו. מסקנותיו היו כי על היהודים ליטול גורלם לידיהם ועליהם לנצל את תקופת המלחמה כשעת כושר. את המסקנות האלה העלה על הכתב בחוברת קטנה שפירסם תחת הכותרת: "תחייתו הלאומית של העם היהודי". המעניין כי חתם על מאמרו בפסבדון (שם עט) :"פנחס בן עמי". היסטוריונים של הזמן החדש טוענים כי בן העם נולד מחדש .

ו. למרות האמור לעיל, היתה נסיגה קצרה בפועלו. עם נפילת הצאר הרוסי בשנת 1917, חזר רוטנברג לרוסיה, מילא כמה תפקידים בעלי חשיבות. עבר מסנט פטרסבורג למוסקבה הבירה ועבד במנגנון המרכזי של התנועה הקואופרטיבית. במוסקבה ניסו להתנקש בחייו של ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר 1917. רוטנברג נאלץ לברוח לעיר קייב בירת אוקראינה ומשם לעיר הנמל אודיסה. רוטנברג ניסה לעזור לכוחות הצרפתיים שניסו לפלוש לרוסיה כדי להלחם נגד המהפכנים וכשכשלו והתפנו החליט פנחס רוטנברג לעלות לארץ ישראל (1919).

ז. עלייתו ארצה הביאה את רוטנברג לשני מפעלים עיקריים. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה יצר קשר עם זאב ז'בוטינסקי ובשליחותו יצא לארצות הברית כדי לקדם הקמת הגדודים העבריים למלחמה בגרמנים. הרצון היה להקים יחידות צבאיות שיאוישו ע"י בני עמנו וילחמו לצידן של המעצמות (ארה"ב, אנגליה ורוסיה) ובתמורה עם תום המלחמה תוענק ארץ ישראל לעם היהודי. בהמשך הרעיון אירגן פנחס רוטנברג אירגון הגנה עצמית של יהודי ירושלים (1920), גם פעולה זאת יחד עם זאב ז'בוטינסקי. כעבור שנה היה רוטנברג מפקד ארגון "ההגנה" בתל אביב.

ח. כשהיה רוטנברג בארצות הברית הקדיש חלק מזמנו ללימוד האפשרויות של ניצול מי הנחלים והנהרות לייצור כח חשמלי. בסיס מחקרו זה היה נטוע בפעילותו ההנדסית בעת שהותו באיטליה. כשעלה ארצה (1919) המשיך מחקרו כאן בארץ ישראל וערך סקר מקורות המים. היו לו רעיונות מהפכניים לפיתוח מפעלי מים, לשיטות של ניקוז מים, תכנית לבניית סכרים ותעלות השקייה לצורך ניצול ופיתוח קרקעות מחד ולאפשרות ייצור חשמל מאידך. החובה לציין כי רבים מהנהגת היישוה אז חשבו שרוטנברג הוזה ובעל חלומות. העתיד הוכיח כי הם טעו.

ט. לפרנסתו עבד המהנדס בניהול עבודות הניקוז והכנת תעלות השקייה בעמק יזרעאל, אבל לרגע לא זנח את רעיונותיו היצירתיים. בחודש מרץ 1921 הציג רוטנברג בפני הלורד הרברט סמואל הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, את תוכניתו לרתום את נהרות הירדן והירמוך לצורך ייצור חשמל. היה לו גם רעיון לנצל את מי נחל הירקון להקמת מפעל ליצור חשמל. בחודש מאי 1922 נענה הנציב להצעתו והעניק לפנחס רוטנברג זיכיון להקמת תחנות הכח שהציע. רוטנברג יצא לארצות הברית כדי לגייס כספים למימוש רעיונו . כשחזר העניק לו ברל כצנלסון מענק של 1000 לירות שטרלינג, מ"קרן פועלי ארץ ישראל" לצורך עריכת מדידות ראשוניות של ספיקת כמות המים בירדן והירמוך ולצורך הכנת השירטוטים לתוכניות הקמת תחנה הידרו-חשמלית.

י. רוטנברג, למרות הספקות והלעג מרבים בארץ, ניגש לבנות את תחנת הכח בנהריים. התחנה מוקמה על גדות נהר הירדן, ליד שפך נהר הירמוך, מול המושבה מנחמיה על הגבול עם מדינת ירדן. לתחנה הראשונה קרא: "ירדן א". (לרוטנברג היה חלום להקים כמה תחנות לאורך הירדן). רוטנברג ניצל את קרבת האתר לפסי הרכבת של קו "רכבת העמק" עד סוריה, לשינוע ציוד ועובדים. הקמת התחנה לוותה בבעיות קשות כולל נזקים באחד החורפים של שטפונות. לאלה שלעגו לאפשרות ייצור החשמל בנהריים ענה רוטנברג: "אשא טורבינה על גבי עד לפסגת הכרמל העיקר שאקבל ההיתר". בחורף 1932 החלה התחנה לייצר חשמל. טקס חנוכת המפעל נערך ב-9 לחודש יולי 1932 בנוכחות הנציב העליון הבריטי דאז, סר ארתור ווקופ, האמיר עבדאללה הירדני וכמובן פנחס רוטנברג . לזכותו של היזם שהוא הקים יישוב יהודי לעובדי ההקמה והתפעול, בסמוך לתחנת הכח בשם "תל אור" וכך נקראה גם התחנה. כיוון שלרוטנברג היו הזכיונות להקמת תחנות חשמל הוא הקים תחנות בתל אביב (רידינג שעל שפך הירקון), בחיפה ובטבריה. המפעל נחנך כשרוטנברג בן 53 ולמרות גילו הצעיר כינויו היה (ככתוב בשיר) "הזקן מנהריים".

פנחס רוטנברג נפטר לאחר מחלה קשה בי"ד טבת תש"ב (3 בינואר 1942) נקבר בהר הזיתים. בצואתו הוריש את מניותיו בחברת החשמל לארץ ישראל, למדינה כשתקום. בקשה אחת שלו בצוואתו "לא מולאה" הוא ביקש שלא לקרוא לאתרים בארץ על שמו. טוב עשו אלה שציינו את שמו על תחנת הכח באשקלון ובקריאת שמות של רחובות בערים הגדולות על שמו.