בתוך קלחת העבודה, בין טיפול בילד לקיפול כביסה, בין עבודה בחוץ מייגעת לבין אחזקת בית של תורה פגשתי אותה לשיחה. העיניים טרוטות, המצח חרוש קמטים, מצב שכיח לאשה כזו. היא מקוטלגת אצלי תחת התואר 'הורה לילד בשידוכים'.
"מה מצב השידוכים של יעל"? אני מבררת, "יש הצעות משהו"? היא נאנחת מעומק הלב, ממוללת ביד את קצה המפה, ואז עונה: "אנחנו אוספים כסף!"
ההורים של יעל מחפשים לה את ה'שפיץ' של עולם הישיבות. ממחקר ומהכרת השטח הם הבינו שאם הם לא יתחייבו על יותר מחצי מליון שקל אין להם סיכוי שראש הישיבה יעניק את ברכתו ל'יציאה לדרך'. מצב עגום? לא לדעת יעל. היא מבינה שלכל בחור יש תג מחיר ואם היא רוצה את הטופ היא צריכה לשלם. זה פשוט לה ונהיר לה כמו שעכשיו השמש זורחת ובערב היא תשקע.
"יעל", אני מקשה, "את מבינה את המשמעות של מה שאת אומרת, את יודעת מה יכולות להיות ההשלכות של דבר כזה לאור המצב שלך מורה בחצי משרה ובעל יושב ולומד"?
יעל עונה לי: "זה המצב החברתי בו אנחנו נתונים, הבת שלי בחורה מצוינת למה שאתפשר?, על דברים טובים צריך לשלם".
השיחה עם יעל מקוממת אותי ומעירה בי את חוש הצדק הפעיל. מוחי לא מצליח להכיל בשום אופן את תמונת המצב המתוארת לעיל. אבא אברך, אמא במשרה פשוטה, ילדה כישרונית וסכום כסף עצום שאמור לעבור מטבע עובר לסוחר, לא נתפס.
הבעיה היא כללית יותר, גורפת יותר ובכלל בעיה חברתית קלאסית. המוסכמויות החברתיות שלפיהן בחור איקס שווה ככה, בחור z שווה ככה, ולפיהן מתקיים שוק השידוכים היא לא פשוטה. יש מעין ספר כללים ווירטואלי שאף אחד לא באמת כתב, אבל הוא נהיר וברור לכל מי שעוסק בסוגיית פרק 'האיש מקדש', שווה דירה לא שווה דירה, בחור פצצה או פחות, עילוי או רק סתם מתמיד וכד'.
הנושא הזה כל כך מסובך ולא ברור שהייתי חייבת לתחקר זוג הורים נוסף שזה עתה אירסו, בניסיון להבין מה הם הבטיחו, האם הבן שלהם יילך לגור בקראוון ,אוהל או שהם מהמאושרים שזכו לדירה בפרירפריה ובכלל לשמוע את דעתם על המצב:
קודם כל, מזל טוב, מה המצב שלכם בימים אלה?
"ברוך ה', עברנו את חלק א' שתינו לחיים ועברנו את שלב ההבטחות עכשיו צריך להתחיל לקיים ולגייס את סכומי הכסף המובטחים".
חריש, ביתר, עפולה איפה הזוג הולך לגור?
"האמת שאין לנו מושג קודם כל הם יתחילו בשכירות, אחרי שנתיים נראה מה הלאה".
כן אבל בנתיים יתארסו עוד ילדים אי"ה מה תעשו?
"זה לא הדאגה שלנו,יש לנו אמונה חזקה ואנחנו נסתדר,או עד אז ייבנו ערים חרדיות נוספות שישנו את המפה החרדית"
אשרי המאמין.
משפחות חרדיות רבות מחתנות את ילדיהן בלי ממש לדעת מה יהיה מבחינת מגורים, סכומי העתק של הדירות, מצוקת הדיור הקשה. המוסכמות החברתיות הם נתונים שלא מאפשרים לחשוב בהגיון או לבצע פעולות הכרחיות, אלא פשוט יוצאים לדרך ומאמינים שיהיה בסדר. וכאן השאלות הקשות:
• האם אי פעם יימצא פתרון למחירים ההזויים הללו או שזה מצב בלתי הפיך?
• בידי מי הפתרון והם מישהו בכלל מעוניין לשנות את המצב?
• עוד הורים ייסבלו, יחלו או ימותו מקושי ושברון לב בדרכם לאושר של ילדיהם?
• האם ספר החוקים, המנהגים והמוסכמויות יימחק מתי-שהוא, או שהלחץ החברתי בתוככי המגזר החרדי יישאר קיים ונמשיך להתנהל על פי תכתיבים לא הגיוניים של ספר הכללים הגדול?
ואתם מה דעתכם? כתבו את העמדה שלכם – בעד או נגד.