מעבר לאתר המותאם





    זה לא היה סיקור מותו של בן תמותה, זה היה סיקור מותו של אל

    שמעון פרס היה הרבה מאוד דברים. "אבי האומה" לא היה אחד מהם. איך אני יודע? כי פעם אחר פעם הוא פנה אל האומה הזאת בבקשות ובתחנונים שתבחר בו לעמוד בראשה, ובכל פעם מחדש נדה האומה בראשה והשיבה לו בשלילה
    קלמן ליבסקינד 15 Comment on זה לא היה סיקור מותו של בן תמותה, זה היה סיקור מותו של אל

    לצד כל המעשים הטובים, צריך לזכור גם את הקשר עם ערפאת, את מאות קורבנות אוסלו ואת הצניעות המזויפת: מבט אחר על הנשיא התשיעי והפסטיבל התקשורתי עם מותו • הטור של קלמן ליבסקינד שפורסם ב'מעריב'

    צילום: מעריב
    שמעון פרס היה הרבה מאוד דברים. "אבי האומה" לא היה אחד מהם. איך אני יודע? כי פעם אחר פעם הוא פנה אל האומה הזאת בבקשות ובתחנונים שתבחר בו לעמוד בראשה, ובכל פעם מחדש נדה האומה בראשה והשיבה לו בשלילה
    23:23
    19.01.22
    הרב אייל אונגר No Comments on השבת טעם גן עדן בעולם הזה \\ הרב אייל אונגר | צפו

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות מוקלטות

    גם בפייסבוק

    היום ברדיו

    [daily-schedule schedule=1]

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    אלו ימים שבהם יושב מי שיש לו מחלוקת נוקבת עם תפיסת עולמו של שמעון פרס וביקורת קשה על מה שעשה בחייו, ומתלבט כיצד לנהוג. לשקר אסור. להגיד את האמת לא נעים. מעבר לזה, הרי פרס, כמו כל אחד אחר, היה איש מורכב. היו לו יתרונות וחסרונות. היו לו החלטות שהועילו למדינה והחלטות שגרמו לה נזק. היו לו מעשים פחות טובים, והיו מעשים שעל כולנו להכיר לו עליהם תודה. תודה על תרומתו לביטחון המדינה. תודה על תרומתו לכלכלה. תודה על תרומתו למפעל ההתיישבות. תודה על הרבה מאוד עניינים אחרים. ובכלל, הרי איש אינו יודע אל נכון מה גובר על מה בשיקוליו של בית דין של מעלה, ומה עושה שם היושב במרומים כשהוא צריך לשקול את אוסלו מזה ואת הכור בדימונה מזה.

    ואחרי שאמרנו את זה ואחרי שהודינו לאיש על מה שהיה ראוי להודות לו, כבר מותר להגיד שסיקור פטירתו של שמעון פרס היה אחד המפגנים חסרי הטעם שנראו כאן. זה לא היה סיקור מותו של בן תמותה. זה היה סיקור מותו של אל. זה התחיל מכתב גלי צה"ל שכבר לפני שבועיים דיווח עם שחר מבית החולים, כשהוא משקף את הרוח הכללית בתקשורת: "השמש כאן עולה, אבל רבים חוששים משקיעתה של שמש גדולה". זה המשיך בדיווחים על "אבידה גדולה לאנושות", והגיע עד לסיפורים על "תחושת היתמות שמלווה את עם ישראל כולו". וזה מביך. כי שמעון פרס היה בנאדם. בנאדם שחי איתנו הרבה שנים. בנאדם שביצע הרבה מאוד תפקידים, שלפעמים עשה בהם טוב ולפעמים קצת פחות טוב.

    לו היינו עוסקים בסיפור האישי הפרטי של פרס ושל משפחתו האבלה, היה מקום להניח בצד את כל הביקורות עליו, את כל כישלונותיו ואת כל טעויותיו, ולהסתפק בהתחברות אנושית אל המשפחה הכואבת. אבל מהרגע שהתקשורת החליטה להניח בצד את פרס האישי ולנסח על מסכינו את ההיסטוריה שלו ואת המורשת שהשאיר אחריו, נראה שאין ברירה. שאי אפשר לספר חצי סיפור. שאי אפשר לשקר. שאי אפשר לשפץ לו את הביוגרפיה ולהצניע את מה שלא נוח. כי הביוגרפיה של פרס איננה ביוגרפיה פרטית. לטוב ולרע, היא הסיפור של כולנו. וגם אם התרגלנו שהימים שאחרי מותו של אדם הם ימים שאפשר לעצום עיניים מול כמה עיגולי פינות בסיפור חייו, גם השיפוצניק הטוב ביותר יודע שיש רגע שבו הוא חייב להודות שיש סדקים שאפילו כמות גדולה של טיח לא יכולה לסתום.

    משפצי ההיסטוריה

    מהדורות החדשות והמשדרים האינסופיים ברדיו ובטלוויזיה פיזרו השבוע ניחוח עמוק של קוריאה הצפונית. יונית לוי, שרק צריך לדמיין איך הייתה משדרת אחרי פטירתו של משה רבנו, כינתה את פרס "אבי האומה". ועל האמירה הפתטית הזאת, כמו על הסיפורים הרבים על אהבת העם אליו, צריך להגיד כמה מילים.

    שמעון פרס היה הרבה מאוד דברים. "אבי האומה" לא היה אחד מהם. איך אני יודע? כי פעם אחר פעם הוא פנה אל האומה הזאת בבקשות ובתחנונים שתבחר בו לעמוד בראשה, ובכל פעם מחדש נדה האומה בראשה והשיבה לו בשלילה. אבל זו לא רק האומה, שהרי אפילו "אבי המפלגה" יהיה קשה להגדיר את מי שלא הצליח לנצח את יריביו אפילו במסגרת הפוליטית הביתית שלו. לא את יצחק רבין. אפילו לא את עמיר פרץ.

    וזה מתחבר היטב לכתבה שהכין עליו ציון נאנוס באותו ערוץ, ושבה סיפר שהוא "האחרון מדור המנהיגים שהקימו את המדינה והרגשנו שהם המבוגרים האחראים שאפשר לסמוך עליהם". אני לא יודע מה הרגיש נאנוס ועל מי הוא סומך, וזה גם לא ממש מעניין אותי. אבל לא מסובך להבין שכשהוא מדבר על פרס המת כאחרון שסמכנו עליו, הוא רומז לבנימין נתניהו החי, שעליו אנחנו לא סומכים. אלא מה? שעל פרס, כאמור, העם לא סמך מעולם כדי להעניק לו את מפתחות המדינה, ואילו על נתניהו הוא סומך שוב ושוב ושוב. זה אולי לא מה שמרגישים במסדרונות ערוץ 2, אבל זה בהחלט מה שמרגישה תיבת הקלפי של האומה.

    הבעיה הכי גדולה עם מה שנעשה אצלנו השבוע הייתה הניסיון המגושם לשפץ את ההיסטוריה. איכשהו, כמעט בכל הסיכומים, נמצאו כמה פרקים בחייו של פרס שנעשה ניסיון לעמעם. הסכמי אוסלו היו חלק מהם. מי שמחפש דוגמה נפלאה לכך צריך לשוב אל הכתבה המרכזית בערוץ 2 שסיכמה את חייו של פרס, ואל הנקודה שבה חזר הכתב אל מינויו של פרס לראש הממשלה לאחר הירצחו של יצחק רבין.

    "דווקא הוא, נביא השלום", סיפרה הכתבה, "נקלע לגל פיגועים נוראיים". "נקלע". ואיך בדיוק פרס "נקלע לגל הפיגועים" הזה? האם הוא תעה ביער? ואולי זה הווייז שלא עבד? הרי הפיגועים האלה התרחשו אחרי שפרס בעצמו, הוא ולא אחר, דאג להביא לכאן מתוניס את ארגון המחבלים של יאסר ערפאת ולחמש אותו בנשק. יכול להיות שאת זה כבר שכחנו?

    ואם כבר נזכרנו בערפאת, צריך להגיד שלמרות תפקידו המשמעותי ב"תהליך השלום", שמו נפקד כמעט מכל ההספדים שנישאו השבוע. גם אם אנחנו חושבים שפרס התכוון לטוב, והרי ברור שכך היה, עניינו של ערפאת מכתים את הרזומה שלו יותר מכל מעשה שעשה. פרס, הוא ולא אחר, היה האיש שלקח את ערפאת, טרוריסט שידיו מלאו דם יהודי, העניק לו לגיטימציה בינלאומית, והפך אותו לחתן פרס נובל לשלום.

    וכשמסכמים את פועלו של פרס ואת תרומתו למדינה, אני מוכן להתנדב, אף שלא הוסמכתי לכך, כדי להיות לפה לכל אותם אלו שקולם לא נשמע השבוע ושבעקבות הסכמי אוסלו איבדו את יקיריהם שנרצחו בכל מיני מיתות משונות. מאות יהודים שילמו בחייהם על ההחלטה הזאת של פרס. אז נכון שהוא לא רצה שכך יקרה, אבל האם אפשר שלא להזכיר את הפרק הזה בביוגרפיה שלו?

    כן, כשעוסקים בהחלטות הנכונות והטובות של פרס בתחומי הביטחון והכלכלה, חייבים לזכור שלא מעט פעמים החזון המפורסם שלו נגמר בכי רע. שרבות מהפנטזיות המדיניות שלו, שבגינן מפארים ומקלסים אותו, התנפצו ברעש גדול אל קרקע המציאות. עם חתימת הסכמי אוסלו המדוברים הוא הבטיח לנו ש"נגמרו מאה שנות טרור, התחילו מאה שנות דו־קיום ושכנות טובה". עם התמיכה בהתנתקות הוא הבטיח שעל חורבות יישובי גוש קטיף, שמהם משוגרים היום גראדים וקסאמים, הערבים יקימו כפרי נוער. כל זה בלי להרחיב על התנגדותו להחלטה של מנחם בגין להפציץ את הכור בעיראק.

    מיתוג מחדש

    ועם כל הכבוד, כמה אפשר לספר בתקשורת על צניעותו של האיש? הרי אם ליצחק רבין היו חוגגים כפי שחגגו לפרס ביום הולדתו ה־90, הוא היה מת מבושה. אם ליצחק שמיר היו עושים את זה, הוא היה מטפל במארגנים בשיטות שלמד בלח"י. אבל פרס, בואו נגיד את האמת, אהב את הכבוד הזה. עד כדי כך אהב, שעוד בטרם הלך לעולמו כבר נקראו כמה מוסדות בישראל על שמו. עד כדי כך אהב שגם אחרי שפרש מנשיאותו, צוות שלם ומיומן שהיה צמוד אליו, עסק 24/7 ביחסי הציבור שלו ובדאגה שאיש לא יכתוב עליו מילה רעה.

    עד רמה מסוימת, זה לא היה אמור להפריע לאיש. איפה זה כן הפריע? במקום שבו הוא עשה הכל כדי למתג עצמו כ"נשיא התשיעי" ולא חס וחלילה כ"נשיא לשעבר". עד יום מותו היו לה, למדינת ישראל, שני נשיאים במקביל. הנשיא המכהן והנשיא התשיעי. איש לפניו לא נהג ככה. אפרים קציר לא כונה אחרי פרישתו "הנשיא הרביעי". יצחק נבון לא כינה עצמו "הנשיא החמישי". שניהם סיימו את תפקידם ופינו את הבמה בכבוד גדול למי שהחליף אותם.

    גם את הקלישאה שנטחנה השבוע עד דק על החיבור הגדול שלו לעם ישראל כדאי להכניס לפרופורציות. נאלצתי בימים האחרונים לעבור על ותיקי המתנחלים אחד־אחד כדי למצוא ביקור וחצי של פרס כנשיא, מעבר לקו הירוק. מאות אלפי האזרחים שחיים שם היו עבורו כמעט מחוץ לגבול. היה לו קל יותר להיפגש עם אבו מאזן מאשר ללכת אל תושבי קרני שומרון. לא בביקורים רשמיים, לא בניחומי אבלים, אפילו לא בחיזוק אחרי פיגועי טרור רצחניים.

    אל סיפור סוניה אין לי עניין להיכנס. די במה שכבר סופר על הרגע שבו היה צריך לבחור בין רעייתו לבין מעבר למשכן הנשיא. למה אני מזכיר את זה בכל זאת? כדי למחות נגד השקר והשיפוץ שנעשה גם כאן. נזכרתי השבוע כיצד הקדיש "ידיעות אחרונות" לפני כשלוש שנים את כל הגיליון היומי שלו לציון יום האישה הבינלאומי. בין שלל הכתבות שפורסמו באותו יום פורסם גם ראיון שערכה עם פרס הסופרת צרויה שלו. "כשנבחרתי לנשיאות", הסביר פרס את מערכת יחסיו עם סוניה, "היא לא הייתה פתוחה לזה. היא חשבה שעשיתי מספיק ורצתה שנזדקן בשקט, יחד, בבית… כיבדתי את עמדתה, כפי שהיא כיבדה את שלי". ואיזו כותרת העניק "ידיעות" לראיון הזה? "הפמיניסט מס' 1".

    בתקופה שבה נתניהו מתמודד עם ביקורת (מוצדקת) על ידידיו העשירים ועל הכסף שהם מוציאים מכיסם למענו, אצל פרס זה עבר איכשהו תמיד בסלחנות גדולה הרבה יותר. לפרס הייתה חבורה של אילי הון, חלקם בעלי אינטרסים בישראל, שהעתירו עליו מיליונים. פעם שלפו את הארנק ומימנו אותו, פעם את מערכת הבחירות שלו, פעם את ועידת הנשיא שלו בירושלים.

    שפירא נגד שפירא

    אבל את תואר המספיד המביך של השבוע קטף בלי מתחרים מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא. שפירא היה יכול למצוא אלף דרכים להיפרד מפרס. הוא היה יכול לומר עליו שהיה איש עם חזון, ואף אחד לא היה מתווכח איתו. הוא היה יכול לדבר על שאיפתו לשלום, וגם על זה כנראה איש לא היה חולק. אבל שפירא בחר ללכת צעד אחד הלאה. "בכל דרכו ארוכת השנים, לא נפל רבב בהתנהגותו האישית והציבורית", כתב, וגם הוסיף: "בהיותו האזרח מספר אחת הביע את גאוותו שבית הנשיא נתון לביקורת מבקר המדינה, ככל גוף מבוקר אחר במדינת ישראל".

    במדינות מתוקנות יוסף שפירא היה עף הביתה אחרי מכתב התנחומים הזה, שבינו לבין האמת לא היה ולו קשר מקרי. נתחיל דווקא מהסוף. הטענה שלפיה פרס "הביע את גאוותו שבית הנשיא נתון לביקורת מבקר המדינה" הייתה בדיחה עגומה שיש להניח שלפחות את המבקר הקודם, מיכה לינדנשטראוס, היא לא הצחיקה. האמת היא שפרס סירב לאפשר למבקר המדינה לבדוק מה קורה בבית הנשיא. לא סתם סירב. המבקר לינדנשטראוס נאלץ לנהל מולו בעניין הזה מלחמת עולם ולהגיע עד הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת כדי שזו תסייע לו.

    "זה פשוט מקומם שפוגעים במוסד דמוקרטי חשוב", אמר אז לינדנשטראוס בוועדה, בהתייחסו לפרס, "אנו לא מבקשים לבקר את הנשיא עצמו אלא רק את האדמיניסטרציה. יש לנו הרגשה שהרבה פעמים משחקים איתנו בהלוך ושוב. המדיניות הזאת אינה נכונה ואינה ראויה. אני כולי תמיהה, אני לא מאמין שדבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל, זה לא בא בחשבון".

    אבל זה עוד כלום. יכול להיות שהאבל הכבד גרם לשפירא לשכוח את זה. מה שלא ברור זה מה עבר במוחו כשכתב בהודעתו כי "בכל דרכו ארוכת השנים לא נפל רבב בהתנהגותו האישית והציבורית", בעוד משרדו שלו חתום על שני דוחות ביקורת נגד פרס, ואחד מהם ניסח שפירא בכבודו ובעצמו. שפירא מתח בדוח ביקורת על ועידת הנשיא שייסד פרס, אותו מיזם שכל חבריו העשירים השתתפו בו. המבקר לא אהב את העובדה שלוועידה הזאת יש מאפיינים ממלכתיים, ולמרות זאת מממנים אותה תורמים פרטיים. שפירא הנחה להפסיק לממן אותה מתרומות, וגילה להפתעתו בדוח הבא שלו שאף אחד בבית הנשיא לא התייחס להערות שלו. "בית הנשיא החליט אפוא להמשיך במתן החסות של הנשיא לוועידות בעלות מאפיינים של אירוע ממלכתי, הממומנות מתרומות, בניגוד להערת מבקר המדינה", כתב.

    נוסף לכך, הוא גם מתח ביקורת על בית הנשיא שמשתמש לצורך אירוע פרטי שכזה בסמל המדינה ובדגלה בלי לקבל היתר לכך, ועל הישראבלוף שבהצגת הוועידה כמנותקת מהנשיא. "כמה מפעולות ועידת הנשיא לא עלו בקנה אחד עם כללי מינהל תקין", סיכם.

    אבל זה לא היה דוח הביקורת היחיד שפרסם משרד המבקר בעניינו של פרס. כמה שנים קודם לכן הקדיש לינדנשטראוס פרק מיוחד בדוח שלו לתרומות שקיבל פרס לקראת הפריימריז ב־2005, שבהן התמודד מול עמיר פרץ. שלושה אילי הון העבירו לו אז סכומי עתק בתוך שבועיים מהיום שבו הוכרזו הבחירות. 436 אלף שקל הוא קיבל מברוס רפפורט. 433 אלף שקל מחיים סבן. 520 אלף שקל מדניאל אברהמס. לינדנשטראוס לא חסך מפרס את שבט ביקורתו, גם אחרי שפרס הסביר לו שהכסף עבר בחלון זמנים שבו הדבר היה חוקי.

    "הנה כי כן", כתב המבקר, "הוראות הדין, כמו גם כללי האתיקה של חברי הכנסת, מצביעים כי אין זה ראוי שחברי כנסת… יקבלו תרומות כסף למימון התמודדותם לכהונה ציבורית מבעלי הון, כאשר אין להוציא מכלל חשש שיהיו להם אינטרסים כלכליים מובהקים במדינה. מכל מקום, עמדת משרד מבקר המדינה בעניינו של ח"כ פרס, בהתחשב בתרומות הכסף הגבוהות שקיבל, היא כי ראוי היה לח"כ פרס לשקול החזרת תרומות הכסף לתורמים בעלי ההון או להקימן לקניין המדינה".

    ***

    סיפור לסיום: הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שביקש להסביר פעם לנכדו מדוע הוא אינו רוצה שיספידו אותו אחרי לכתו, תיאר באוזניו מה שעבר עליו בירושלים של ימי מלחמת העולם הראשונה, כשבני ביתו סבלו חרפת רעב.

    באותם ימים שימש בעיר הקודש גבאי צדקה, שקיבל אליו כספים שנשלחו מחו"ל והיה אחראי על חלוקתם לנזקקים. משום מה כשהגיעו אליו הכספים שנשלחו עבור הרב לוין עיכב אותם הגבאי אצלו בתירוצים שונים ולא העביר אותם ליעדם משך תקופה ארוכה. הזמן עבר, כסף לאוכל לא היה ובנו של הרב מת מחמת הרעב.

    כשאותו גבאי הלך לעולמו הצטרף הרב לוין לקהל המלווים ושמע כיצד מהללים אותו המספידים ומספרים כמה הקפיד להעביר את הכספים שקיבל, וכמה משפחות ניצלו בזכותו מחרפת רעב. בעולם האמת, הסביר לנכדו, אוספים את כל מה שמספרים על אדם אחרי לכתו, מעמתים אותו עם מה שעשה בחייו באמת, וגובים ממנו מחיר על מה שסיפרו עליו שהיה, ולא היה.

    "אותה שעה", סיים ר' אריה לוין, "קיבלתי על עצמי לבל יספידוני לאחר מותי. הן אני יודע מי אני ומה דל ערכי, ואם לאחר פטירתי יספידוני וירעיפו עלי דברי הלל ושבח – הרי שיחייבוני בדין, ובכך איני חפץ".



    15 תגובות

    מיין תגובות
    1. 15

      כל כך נכון וכל כך בשבילכם קול חי
      סיקרתם את פטירתו כאילו היה אחד מגדולי ישראל שבדורנו.
      תתביישו לכם

    2. 14

      כותב השורות צודק. צריך להראות גם את הצדדים האחרים!

    3. 13

      הכותרת לכתבה ממש כפירה – (מותו של אל) וכי יש אל אחר בעולם ?!!!!! – ועוד באתר של דתיים לא משנה מי כתב את זה , תשנו את זה מייד

      1. לא בטוח שיש בזה בעיה, יש שם ה' שזה שם קדש שהוא יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו ולהבדיל בין קדש לחול יש אלהים בשם חול כמו אלהים אחרים וכו' שמותר להגות אותם בשמם המלא בגלל שהם הבל, כוונת הכתב היא לא של הבל כמו שנשקף מכל מילה מהכתבה
        בסך הכל הוא צודק בביקורת, לנו החרדים יש עוד הרבה יותר ביקורת מבחימנה רוחנית על התפישה המסולפת שלו לגבי מהות התורה ומהות היהדות, וכן התבטאויות מתועבות כנגד קדשי ישראל

        1. אין צורך להתפלסף. זה פשוט מגעיל וזהו.

    4. 12

      תגובך נאמרה בדרך כבוד, דבריך נראים דברי אמת, תבורך!

      1. אני מתכוון רק על זה שלא נראה לי שהיה צריך לעשות בלאגן כל כך גדול מבן אדם אחד.

    5. 9

      מה נסגר עם הכותרת????
      כפירה!!!

    6. 8

      נוו. אחרי מות קדושים אמור

    7. 7

      ל 8 הכותב לא כתב קל אלא כתב אל כלומר אליל. שהתקשורת עשו אותו אליל אבל בסופו של דבר גם האליל מת אם כן הכל היה שקר.
      אבל לא התכוון להחשיב אותו להקב"ה. חלילה….
      והרוצה יבין עקום שיבין.
      שנה טובה.
      אגב. הכתבה מאוד מסודרת ושקולה. הפתיחה המפרגנת וניתוח האיש בנקודות חשובות לעם ישראל. יישר כח.

    8. 6

      אינעל קולחי!!!!!! באתרים של תחנות אחרות לא יעלו כתבה של מישו שמשדר בתחנה אחרת!!! רק קולחי!!! כל הכבוד!!!!!!!