אזהרה: הטקסט לעיל לא נועד לאמהות לבנות
שלום, שמי אתי ואני אמא לשלושה בנים מקסימים (פלוס שתי בנות, אבל הן לא רלוונטיות כרגע). אנחנו חיים אי שם בארץ, תחת גפנינו ותאנתנו, ובדרך כלל בסבבה.
כל זה תקף בחודשים ינואר-יוני, עד שיולי-אוגוסט מגיעים לביקור. או אז, השלווה מופרת באחת. שכחו מגפן, תאנה ורימון. החודשים המוזכרים לעיל, למניינם כמובן, הם פתח לצרות צרורות. כבר מזמן התחייבתי בגלגל ים (מטאפורית, כמובן) שבאותו רגע שאקלוט/אתפוס/אשים ידי (מחקו את המיותר) על היצור הזה שהגה את החודשיים הקשים האלה, אטפל בו באמצעות בית דין הבינלאומי בהאג. בנוסף אכניס אותו למשך חודשיים לאולם שבו מוקרנת תוכנית אור-קולית (באישור אנשי חינוך כמובן), עם אלפי בנות מצווחות.
האמת, שטובי הפסיכולוגים והקאוצ'רים, מגוון הסדנאות על חשיבה חיובית-יוצרת-מציאות, עדיין לא גרמו לי לדעת להתמודד מול טיעוני הבנים בחודשיים האלה. "למה הבנות בחופש?", "למה אנחנו צריכים ללמוד כל הימים האלה?" ועוד שלל טענות מהסוג הזה. הם הרי כל כך צודקים ולא מעצבנים בכלל, ואיכשהוא אני אוספת את שארית כוחותיי ומדדה איתם לבית הספר שלהם בכדי לוודאו שהם הגיעו ליעדם.
באורח קבע, מדי יום, בסביבות השעה 11:00, הנייד מצלצל. על הצג – המזכירות בית הספר. אני לא משלה את עצמי לרגע שזו המזכירה בחיידר שמתקשרת להסדיר את הוראת הקבע, או לספר לי על תפריט של מפעל ההזנה בצהריים לשנה הבאה. תמיד, בתזמון מדויק, כמעט אחד משלושת הכוכבים שלי על הקו. תמיד אני נדהמת מהקריאטיביות שאלוקים חנן אותם: "נקרעו לי המכנסיים לכל האורך ואני מתפדח להישאר ככה"; "כואב לי בגבה השמאלית וזה מפריע לי ללמוד גמרא"; "נשארו לי רק זנבות של עפרונות והרב'ה לא מרשה לי להישאר במצב הזה" ועוד כהנה וכהנה תירוצים של "למה אני צריך לחזור הביתה. עכשיו!".
זה במצב הטוב, כי במצב הגרוע הם בכלל לא עוברים את מפתן הדלת של בית ספרם. או אז, הבוקר נפתח במלחמת ההתשה ובמונולוג מרגש על כך ש"למה לא נולדתי בת רק לחודשיים?". אלה, כמובן, טיעונים קורעי לב וכיס, כי הם מסתיימים בהבטחות של קניית חנות משחקים כנחמה.
בסופו של יום, יש אמהות שמצליחות לפתח שריון, ובימים אלה ממש אני עובדת על סטארט-אפ חדשני שיודע לנטר בעיות חופשה ולהתמודד מולם בזמן אמת (זה דיסקרטי עדיין..). עד אז, אני עומדת בגבורה מול יחסי כוחות לא הוגנים של 3 מול 1, שצריכה כל בוקר להגיע לעבודה ולשחק אותה עסקים כרגיל.
עד אז, אמשיך להאזין לטקסטים ארוכים ומרתקים מפי עולליי, על כמה שהם לא מקנאים בכלל וכמה שהם מפרגנים מעומק ליבם הנדיב לאחיותיהם המעצבנות והנופשות, ועד כמה הם רואים בעין יפה כל פארק מים ואטרקציה שהם לא שותפים בה.
הבשורה המשמחת היא, שנותר עוד שבוע לכל המלל הטרחני הזה. על שלושת שבועות ה'בינהזמנים' שלהם, תבוא כתבה נפרדת.
הבשורה הפחות משמחת בכל הסיפור הזה, הוא שבעוד שנה בדיוק, זה יחזור כמו ריטואל קבוע: העצבים, השיחות והרינונים דלעיל. ולנו, ההורים, לא נותר אלא לשפוך את חמתינו על מסלולי טיולים ועל בריכות ועל יצירתיות בלתי נלאית ומלחמת גרילה אינסופית.
תודה שהקשבתם לי.
העתק: שר החינוך ויו"ר הכנסת