תהומות הכאב והסבל שאיימו להטביע את הורי איליה וינגוט ז"ל, לא הותירו לב אדיש ועין יבשה. מהרגע בו גילה האב כי שכח את היקר לו מכל ברכב – הפך האסון לנחלת הכלל, כשלצד האבל על הילד שהלך לעולמו בטרם עת, עורר האסון דיון וחיבוטי נפש אודות הישנות מקרים כגון אלו, ומידת אחריות ההורים.
ראיונות שהעניקו ההורים לכלי התקשורת, הצליחו להביס במעט את המצדדים לחומרה, והטוענים לרשלנות. קולות האם הדואגת והאב המסור וחדור האמונה – מבכים את לכת בנם, היסו את רעשי המבקרים ודוממו את שפתי המצקצקים.
מי שלא התרשמה מהדברים, ובחרה למתוח ביקורת חריפה על ההורים השכולים, היא העיתונאית צביה גרינפלד, שפרסמה מאמר ארוך הבוקר ב'הארץ'. "המוסכמה החברתית המציבה את האב בעמדת הסובל, ולא הגורם לסבל, מקוממת ביותר", ביקרה את ה'מחזה מרתיע במיוחד' שהתגלה בישיבת ועדת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בנוכחות האב.
גרינפלד ממשיכה: "מי ששילם בחייו באופן טרגי היה הפעוט חסר האונים, ולא האב שמיהר לחזור הביתה כדי "לקחת את התפילין" ולנמנם לו קצת, אחרי ש"עזר לאשתו לפזר את הילדים במוסדות החינוך". אסור לשכוח שהאב — שהתעורר לפי המדווח רק כעבור שלוש שעות ונזכר בחלחלה שהפעוט עדיין במכונית — אינו הקורבן אלא הורה שמעל בתפקידו, ועכשיו הוא מנסה לשכנע, בעזרתם הפעילה של חברי הכנסת, שמשום שלא היה לו במכוניתו מתקן שיתריע מפני הסכנה אירעה לו תקלה נוראה שיכולה היתה לקרות גם לנו".
לעיתונאית יש גם מסקנה נחרצת: "קשה שלא לקרוא אליו: לא אדוני! אתה האבא. הבעיה אצלך. אל תגלגל אחריות על מישהו אחר. מי ששוכחים את ילדיהם, ומניחים להם למות בייסורים במכונית, הם אנשים המנותקים מחובתם האנושית הבסיסית ביותר, ולא הורים אומללים שאהבו את ילדיהם יותר מכל ועכשיו לבם מתפוצץ מכאב על האובדן. לשווא ינסו גורמים שונים להקל על מצפונם בטענה המחפירה שאלוקים כנראה רצה כך, או שהדבר יכול לקרות לכל אחד. זה לא יכול לקרות לכל אחד, ואסור שזה יקרה".
וכאן, המסקנות כבר מרחיקות לכת, וכוללניות: "ייתכן מאוד שרבים מבני האדם אינם ראויים כלל לגדל ילדים. אי אפשר לסמוך עליהם שיגנו על הפעוטות וידאגו לשלומם ולטיפוחם. זה כנראה המצב בחברות רבות, שכן אין דבר קל יותר מלהביא ילדים לעולם, ואז להתעלם מחובת הדאגה הבלתי מותנית כלפיהם. בצד המאמץ האדיר, הנמשך אלפי שנה, לחנך בני אדם שלא ירצחו זה את זה, הפרויקט הגדול ביותר של הציוויליזציה האנושית הוא כנראה המאמץ ללמד אנשים לקבל אחריות אישית, לפחות על משפחתם, ובמיוחד על ילדיהם הרכים, חסרי האונים. שימוש באמצעים טכנולוגיים יכול לסייע, אבל כדי להפנים באמת הכרה מוסרית זו אין מנוס כנראה מלהעמיד לדין הורים שכשלו. רק תביעה בלתי מתפשרת תצליח אולי להרתיע, ולהטמיע בלב כולנו את תחושת האחריות המתבקשת".
לסיום, מביעה גרינפלד הבנה מסוימת: "ודאי שההורים האומללים שילדם מת במכונית היו עושים בדיעבד הכל כדי למנוע את הזוועה. ודאי שלבם נשבר. רגעים של היסח הדעת יש כנראה לכולנו — אבל אסון נורא שכזה אסור שיתרחש. אי אפשר לקבל אותו כחלק ממציאות שפויה, שאת כלליה צריך לארגן ובתוכה ניתן לחיות. שהרי אין המדובר כאן בכוח עליון או בגורמים שמעבר לשליטתם של ההורים — אלא בהזנחה קטלנית מצדם. לא ראוי לכן לפטור אותם מאשמה".
גרינפלד, 71, תושבת הר נוף, היא פעילה פוליטית-שמאלנית, ואף כיהנה כחברת כנסת מטעם מרצ במשך כשלושה חודשים בשלהי הכנסת ה-17. היא גדלה בבית חרדי והתחנכה בבית יעקב, ולמרות אמונותיה ודעותיה הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מההשקפה החרדית, מגדירה עצמה גרינפלד עד היום ככזו.