בפסק הדין שניתן השבוע בבית משפט השלום באשדוד, דחה השופט יהודה ליבליין את בקשת עיריית אשדוד לסגור רק חמישה עסקים בשבת. בית המשפט חייב את העירייה לשלם לחמשת העסקים הללו הוצאות משפט בסכום כולל של 100,000 שקל.

החלטת בית המשפט מתקבלת על רקע עתירה מנהלית שלאחרונה הגישו 13 סוחרים מהעיר אשדוד נגד מדיניות ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, וכנגד שני מתחמי מסחר גדולים הפועלים בעיר בשבת, ביג פאשן וסטאר סנטר. בעתירה, שהדיון הדחוף בעניינה נקבע ל-9.6 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טוענים הסוחרים כי רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה על ידי מתחמי המסחר הגדולים ומדיניות אי-האכיפה של ראש העירייה גורמים נזקים כלכליים קשים ופוגעים בתחרות ההוגנת ובשוויון הזדמנויות מסחרי.

יאיר קורח, יו"ר התאחדות הסוחרים: "החלטת בית המשפט המקומי באשדוד היא עדות נוספת לאוזלת ידה של ממשלת ישראל בנושא המסחר בשבת. לצערי בישראל בכל הנוגע לשלילת יום המנוחה השבועי, תופעת "המערב הפרוע" רק הולכת ומתחזקת, כל ראשות נוהגת ככל העולה על דעתה ובחלק מהמקרים רומסת ברגל גסה את חוק שעות עבודה ומנוחה. המציאות בה ראשות מקומית יוצרת אפלייה בין העסקים שבתחומה, ועל דעת עצמה קובעת איזה עסק יפעל בשבת ואיזה ייסגר היא אפלייה מחרידה ובלתי מתקבלת על הדעת. מדיניות זו פוגעת מכה כלכלית אנושה בכל אותם עסקים הסגורים בשבת, מי שרוכש נעליים בשבת, כנראה ולא ישוב לעשות זאת במהלך השבוע. חוסר הצדק ואי השוויון המסחרי הינם מנוגדים לכל ערך של כלכלה חופשית במדינה מתוקנת".

בינואר 2015 פצחה עיריית אשדוד בהליכי סגירה של חמישה בתי עסק ברחבי העיר אשדוד שפתוחים בקביעות בשבת. החמישה הם: קרל ברג, אלפה מגה פוד, פריד, מעדניית אלמוג ומאיר שיווק ומסחר.

עיריית אשדוד טענה בבית משפט השלום בעיר כי פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת מוריס ברמר בשנת 2013, שאמנם לא בעיריית אשדוד אבל דה פקטו יש לראותו כמכוון מדיניות של כל הרשויות המקומיות שנקטו בהליכי אכיפה דומה. לכן החליטה עיריית אשדוד בעקבות פסק דין ברמר לשנות את מדיניות האכיפה שלה ולפעול לסגירתם של בתי עסק הפועלים בימי חג ושבת באזורי מגורים. העירייה החליטה לפעול ביישום מדיניות זו באופן מדורג, כשאת הבקשות הראשונות הגישה כנגד מרכולים ששטחם מעל 120 מ"ר, הפועלים באזורי מגורים וצמודים לרובעים א'-ג' שהם בעלי צביון דתי מובהק.

העירייה נקטה בהליכי סגירה כנגד חמישה מרכולים בלבד, בשעה שברחבי העיר פועלים למעלה מ-100 עסקים בשבתות ובחג. לכן, טענו חמשת העסקים לאכיפה בררנית, המפלה אותם לרעה לעומת עסקים אחרים שפועלים ברחבי העיר באין מפריע.

השופט ליבליין מצא סתירות ביישום המדיניות של עיריית אשדוד. כך למשל, עיריית אשדוד לא הוציאה צווי סגירה לעסקים הפועלים במתחם ה"סטאר סנטר" על אף שהם ממוקמים באזור מגורים. והעירייה גם לא הציגה לפני בית המשפט כל מסמך המתווה את מדיניות האכיפה המוצהרת על ידה, ואת התכלית העומדת ביסוד בחירת התבחינים שנבחרו על ידה.

כמו כן, מנכ"ל עיריית אשדוד אילן בן עדי הודה בבית המשפט כי למרות הנחייתו לטפל במנה הבאה של חמשת העסקים הבאים לסגירתם בשבת – דבר לא נעשה על ידי העירייה.

"העירייה לא עמדה בתבחינים הגלויים שהיא עצמה קבעה כתבחינים לאכיפה ראשונית", פסק השופט ליבליין. "קיימים לפחות 4 עסקים בעלי אופי דומה, ששטח עסקם עולה על 120 מ"ר והם ממוקמים באזורי מגורים, ולגביהם בחרה העירייה שלא לפעול ולא הוצאו צווי הפסקה… מרכול 'קרל ברג'… סופר 'טיב טעם' (בשטח של 5450 מ"ר!!!) במתחם ה'סטאר סנטר'… העירייה לא נימקה מדוע לא הוגשו בקשות לצווי הפסקה בגין עסקים אלה".

מעבר לכך, השופט ליבליין פסק עקרונית כי "איני מבחין בין עסק שאותו הכתירה העירייה כ'פיצוציה' לבין עסק אותו הכתירה כ'מרכול', שניהם בהיעדר ראיה סותרת, מוכרים דברי מרכול שונים. לא ה'כותרת' בו בחרה העירייה לכנות את אותו עסק היא הקובעת, אלא המהות".

עוד פסק בית משפט השלום כי אין לקבל את הטענה כי "מתחם הסטאר סנטר ומתחם חוף הים אינם מצויים באזורי מגורים. האבחנה בעניין זה נראית לי מלאכותית, שכן מה בין מרחק של 20 מ' מבתי מגורים לבין מרחק של 50 מ' מבתי מגורים? ומדוע לא תיבחן הצמידות במרחק של 5 מ'?".

עוד יצא קצפו של השופט ליבליין על כך שמעל לכל, מבחינת עירייה, "אין כל הבחנה בין המרכול 'טיב טעם' הפועל במתחם הסטאר סנטר, ששטחו עולה על שטחם המצרפי של כל בתי העסק הדומים הפועלים ברחבי העיר אשדוד, לבין העסקים של המשיבים".

בית משפט השלום העיר ביקר נוקבות גם את מדיניות ה"סטאטוס קוו" של ראש עיריית אשדוד יחיאל לסרי, לפיה מותרת פעילות עסקים בשבת במתחמי הקניות שבפאתי העיר דוגמת הסטאר סנטר. "טענת העירייה ולפיה מתחם הסטאר סנטר מנותק מ'אזור מגורים' באשר כביש רחב מפריד בינו לבין הבתים, היא טענה שמוטב היה לה אלמלא נטענה", פסק השופט ליבליין. "מתחם הסטאר סנטר צמוד לרובעים א'-ג', ולא יכולה להיות מחלוקת על כך, כי הם מאופיינים באוכלוסייה בעלת צביון דתי, גם אם כביש 'רחב' מפריד בין המתחם לבין רובעים א' ו-ב', הרי שברור כי לפחות חלק מבאי המקום חולפים ברכבם הצמוד לבתי המגורים של התושבים ברובעים אלה. בהתאם, גם אם היה תבחין של 'ריחוק' מאזור מגורים, ואין תבחין מוצהר שכזה, הרי שהוא איננו מתקיים כלל ועיקר".

בשורה התחתונה, פסק בית משפט השלום באשדוד כי העירייה "נהגה במדיניות של אכיפה בררנית שאין לה מקום בהיותה רשות ציבורית המחויבת לנהוג בשוויון". הדבר בא לביטוי בכך שלגבי מרבית העסקים להם הוציאה העירייה צווי הפסקה, ניתן למצוא עסקים בעלי מאפיינים זהים, שלגביהם לא הוצאו צווי הפסקה. ומעבר לכך, נקבע בפסק הדין כי "קשה להשתחרר מן הרושם כי 'מדיניות' האכיפה החדשה של העירייה התמקדה בעסקים המנוהלים על ידי עולים יוצאי מדינות חבר העמים ואשר מרכולתם כוללת מזון 'לא כשר'… נבחרו עסקים מ'מגזר' מסוים. עובדה זו מצטרפת ומחזקת את מסקנתי כי המבקשת נהגה במדיניות אכיפה סלקטיבית, אשר איננה ראויה לרשות ציבורית".

במישור העקרוני בית משפט השלום באשדוד ביקר בחריפות את מדיניות חידלון האכיפה של עיריית אשדוד את חוק העזר העירוני כנגד עסקים שפתוחים בשבת. השופט ליבליין פסק עקרונית כי "להשקפתי, היעדר תיקון לחוק העזר המגדיר מאפיינים שונים של בתי עסק, שלגביהם יהא היתר לפתוח את בתי העסק בימי המנוחה (כדוגמת ההיתר שניתן לבתי עינוג), אזי אכיפה שוויונית מחייבת הוצאות צווי הפסקה לכל בתי העסק הפתוחים ברחבי העיר (למעט בתי עינוג שלהם היתר בחוק), ללא הבדל של תחום עיסוק, גודל, מיקום וכדומה… אינני מוצא מקום להבחנה בין עסק המוכר דברי מזון בשטח של מעל 120 מ"ר לבין עסק המוכר כלי בית, חפצי נוי וכלי עבודה בשטח דומה, ובוודאי שלא כאשר מדובר בעסקים בעלי שטחים גדולים".

לסיום, קבע השופט ליבליין במישור העקרוני כי "אשר לטענה כי אין מקום לאכיפה כל עוד לא שונה חוק העזר, הרי שלא אוכל לקבלה. כל עוד חוק העזר עומד בתוקפו, הרי שיש מקום לאכיפתו, כפי שקבע בית המשפט העליון בפרשת ברמר".