לקרוא עד הסוף: המת החי ומכונות הכביסה

    "אתה שומע מה אני אומר לך?" הבטתי אל יהושע כשמסך שקוף מכסה את עיניי.. היטבתי את אזניות הצמר על אזניי וחשבתי באירוניה על כך ששום מכסה צמר, עבה ככל שיהיה, יוכל להקשות על שמיעת הסיפור הכואב שלו... יהושוע היה מהורהר ואז המשיך: "מי היה מאמין? ילד בן 9 , רוצה למות..."
    אברהם ברזילאי 3 Comment on לקרוא עד הסוף: המת החי ומכונות הכביסה

    "עד מתי תמשיך ככה אפס שכמוך?" .. אתה לא מרגיש שאתה מוביל אותנו לקבר, מטופש שכמוך, עד מתי אמא שלך ואני נסבול מהאטימות שלך?"

    "אתה שומע מה אני אומר לך?" הבטתי אל יהושע כשמסך שקוף מכסה את עיניי.. היטבתי את אזניות הצמר על אזניי וחשבתי באירוניה על כך ששום מכסה צמר, עבה ככל שיהיה, יוכל להקשות על שמיעת הסיפור הכואב שלו... יהושוע היה מהורהר ואז המשיך: "מי היה מאמין? ילד בן 9 , רוצה למות..."
    7:03
    28.02.24
    אתר קול חי No Comments on בבא קמא קי"ח \\ הדף היומי עם הרב מילצקי

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    תשמעו סיפור. זה קרה בחורף שנה שעברה, בזמן ביקורי בעיר ניו יורק שבארה"ב. ביקור אותו אני עורך אחת לשנה הכולל הרצאות ופגישות ייעוץ בתחום התמחותי 'חינוך ילדים'. היה זה לאחר שסיימתי הרצאה. פניתי בשעת לילה מאוחרת לבית מארחי, ורק דבר.

    אחד רציתי, לישון! אינני יודע אם בגלל העבודה המאומצת אם בגלל תופעת הג'ט לג שדואגת להרדים כל אזרח ישראלי השוהה באמריקה כבר משש בערב.

    ממש בכניסה לבית, שם תחת מנורה חלושה שהפיצה אור נוגה, שם הוא חיכה לי.

    בחור לא צעיר, כבן שישים. זקן קטנטן מעטר את פניו המיוסרות, איש גבוה שגוו שפוף, כאילו מתנצל על החלל שהוא תופס בעולם. עמד שם בענווה בצד הדלת, מצחו חרוש קמטים, תהומות של צער ניבטים מפניו, עמד שם כמו ילד נזוף שהמורה זרק אותו מהכיתה, ודמעות בעיניו.

    בהיסוס מה, פנה אליי ואמר: "אני יכול לדבר איתך?" – אזרתי את שארית כוחותיי בעודי נלחם בעיניי הסוררות המאיימות להיעצם בכל רגע ועניתי "בוודאי ידידי ,איך אני יכול לעזור לך?" – "אה.. לעזור לי כבר אי אפשר, אבל אולי הסיפור שלי יוכל לעזור לאחרים, והיות ואני יודע שאתה מרצה בכל העולם, אני רוצה שתשמע אותו.

    התיישבנו שנינו על חומת האבן הקפואה בכניסה לבית, עטופים במעילים אמריקאים מרופדים ומכוסים בכפפות פוך. הוא נעץ את עיניו בנקודה בלתי נראית אי שם באמצע מצע השלג שעטף את הרחוב כולו והחל לספר:

    "שמי יהושע, נולדתי וגדלתי בארץ. אני אולי לא נראה כך היום, אבל נולדתי למשפחה חרדית חסידית. אני זוכר את עצמי כילד, הולך יד ביד עם אבי לטישים של הרב'ה. איי הרב'ה היקר שלנו. כמה קשור הייתי אליו. הוא אהב אותי אהבת אמת. אינני יודע מה זכות הייתה לי שהוא קירב אותי, אבל אני יודע שהוא אהב אותי. אבל הבעיה האמיתית הייתה שרק הוא אהב אותי. וכול השאר – לא ממש!

    שתיקה…

    ידידי הטרי ניתק את מבטו מהלבן הנוצץ, המכסה את שכונת בתי החמד השקטים שסבבו אותנו, והיישיר אליי מבט כאוב…

    "הייתי ילד קטן ומאד שאני זוכר את עצמי, אני שואל את עצמי רק שאלה אחת – 'למה'? למה הוא עשה לי את זה?…" יהושע מסתכל עליי במבט קשה ועיניו נעשות חולמניות הוא משתהה, כאילו מחכה לתשובה ממני…" ואז אני שואל "מי עשה לך?" – "הרב'ה של כיתה ג'." – הוא עונה. מה הוא רצה ממני?… הייתי ילד עליז שבסך הכל רצה לחיות בדרך שלו, בדרך שהוא מבין. ילד טהור שלא טעם טעם חטא. ילד פעיל עם ברק בעיניים והמון המון שמחה. ילד שרוצה לכבוש את העולם. מסיבה שאני לא מבין עד היום , זה לא מצא חן בעיני המבוגרים.

    אבל אז ליקויי הלמידה החלו להפריע לי יותר, זה ליווה אותי כל הזמן והעיב על כל שמחת החיים שלי. החלק הכי קשה היה כשהיינו צריכים להעתיק שאלות מהלוח. לא הבנתי למה אבל האותיות היו מרקדות לי מול העיניים, הרגשתי כאבי ראש נוראיים בשעת הכתיבה. ואני, אני מעתיק את המילים שלא בסדר הנכון. אינני יכול לתאר איזה מאמץ אדיר נדרש ממני כדי להעתיק מהלוח. תחושות של סחרחורת, צריבה בעניים וכאבי צוואר היו חלק בלתי נפרד מחווית הילדות שלי. אני זוכר הכל, כאילו זה קרה אתמול… את הדממה בכיתה, כולם כותבים, ואני בשקט בשקט, מסתובב ימינה, מסתובב שמאלה ומנסה להבין "איך הם עושים את זה?.." איך הם מתמודדים עם הצריבה בעניים?…

    אז – לא הבנתי שאני היחיד שסובל… חשבתי שכולם מרגישים כמוני, ורק אני – האפס – לא מצליח בכלום. היום, במבט לאחור, זה היה הדבש. והעוקץ – הוא לא איחר להגיע.

    לעולם לא אשכח את תחושת ההשפלה כשהרב'ה הרים את המחברת שלי לעיניי כולם ובהבעת פנים קשה אמר לי: "אתה לא מתבייש לעשות ליצנות מהלימודים?… אתה עושה צחוק ממה שאני כותב בלוח? מחליף את סדר המילים, אין לך טיפת בושה?!… ואני – אני יושב מאובן ומרגיש שהפנים שלי עולות בלהבות.

    אף פעם לא ידעתי שגוף כל כך קטן יכול לייצר כמות אדירה כ"כ של חום צורב. נחיל של עקצוצים מוזרים שוטף את עמוד השדרה שלי, והרב'ה מתרתח מפני המאובנות והוא מתרומם ממקומו ווצורח "צא החוצה, חצוף." ואני מרגיש שהרגליים עמודי בטון, אני בתוך חלום בלהות שאי אפשר לעצור אותו… "מה אתה מסתכל עליי בכזאת עזות מצח – צא אמרתי לך". הצרחות מנסרות את ראשי הקטן ולפתע אני חש את אותם כאבי ראש נוראיים, אלו המיוחדים רק לשעת הכתיבה במחברת… ואני נשאר מאובן כשעוד 20 זוגות עיניים של חבריי נעוצות בי.

    הרב'ה מתרומם מכיסאו מתקרב אליי במהירות וגורר אותי החוצה יחד עם התיק. הדלת נטרקה מאחורי בזעם ואני, אפילו לא בכיתי, הרגשתי שאני רוצה עכשיו רק דבר אחד – למות!

    "אתה שומע מה אני אומר לך?" הבטתי אל יהושע כשמסך שקוף מכסה את עיניי.. היטבתי את אזניות הצמר על אזניי וחשבתי באירוניה על כך ששום מכסה צמר, עבה ככל שיהיה, יוכל להקשות על שמיעת הסיפור הכואב שלו… יהושוע היה מהורהר ואז המשיך: "מי היה מאמין? ילד בן 9 , רוצה למות…"

    רק אחרי חצי שעה של בהייה במסדרון הריק, הבנתי שעיקר ההתמודדות עוד לפניי. מה אספר להורים שלי? הרי הרב'ה בטוח יעדכן אותם…צעדתי הביתה בסוף היום בלב כבד, כבד מנשוא, יותר כבד מהילקוט העמוס שהיה על כתפיי השמוטות והכל כך רכות.

    הגיע שעת הערב. אבא ואמא קוראים לי למטבח. אבי היה אדם רגוע מאוד. הוא מעולם לא היכה אותי… "אה, לא היכה אותי. הוא היה אדם אינטליגנט, הוא לא היכה בברבריות פיזית. הוא ידע להכות טוב יותר עם הלשון: "עד מתי תמשיך ככה אפס שכמוך?" החלו המשפטים המחוכמים שלו לנחות על ראשי הקטן. אוי. הראש הזה שלא מפסיק לכאוב בכל פעם שצריך לקרוא או לכתוב משהו. .. "אתה לא מרגיש שאתה מוביל אותנו לקבר, מטופש שכמוך". "עד מתי אמא שלך ואני נסבול מהאטימות שלך?" ואז החלו דרשות חז"ל : אין דבר העומד בפני הרצון. אם אתה לא לומד זה לא בגלל שאתה לא יכול- אתה פשוט לא רוצה!"

    ואני, אני עומד מורכן ראש מול שני ההורים שלי, מה אומר?.. למי אצעק? ממי אבקש מנוחה?…

    ואז אבא ממשיך "תתבייש לך, כמה אני משקיע בך, ואתה – אתה עושה אותי חולה." ואז הוא פונה לאמא ואומר לה: " אבל מה אני רוצה ממנו?… הלוא כבר מהגן ראינו שהוא בעייתי. כולם יושבים בריכוז ורק הוא משתולל. רק הוא כל הזמן לא רגוע. רק לו לא טוב מה שלכולם לא טוב. "יוצא דופן שכמוך!" אל תתקרב אליי יותר. עד שלא תביא לי פתק הצטיינות מהרב'ה פשוט אל תתקרב אליי. זה ברור לך? עכשיו כנס למיטה ילד מרורות שכמוך!!!"

    אני נזרקתי על המיטה, ואז החל פרץ הדמעות להופיע פרץ שלא הייתה לי עליו כל שליטה. "מה הם רוצים ממני? מה עשיתי? מי בכלל התחצף?… לא הבנתי אפילו שביבלתי את סדר המילים מהלוח…

    הייתי מבולבל. לאן אברח? עד שנמלטתי מידיו הארורות של הרב'ה אני נופל למלכודות הלשון הארסיות של אבא. לא הייתה לי שום הפסקה… אפילו את ה' הטוב והרחמן הם לקחו ממני. כי ה' תמיד היה בצד שלהם. אבא תמיד ציטט פסוקים ומדרשי חז"ל נוראיים על מי שלא מכבד את ההורים ומתחצף לרבנים, ומתנהג בחוסר דרך ארץ. הרגשתי שגם אלוקים שונא אותי.

    הייתי בודד!!!

    כך גדלתי, כך אט אט הפכתי להיות ילד מוזר בתלמוד תורה, מוזר ברחוב, מוזר בכל מקום. מופנם, שקט, חי בבועה. אנשים תמיד ריכלו עליי בשקט, וכשהייתי מתקרב מייד היו משתתקים ומחייכים חיוך מגוחך. מה הם טיפשים עד כדי כך? חושבים שאני לא שם לב? אהבתי את אלו שהתעלמו ממני כליל. אלו שהייתי אוויר בשבילם. לפחות לידם לא הייתי במבוכה,

    הם פשוט לא ראו אותי.. אני הייתי וואקום בשבילם. יהושע המשיך לבהות בי, כאילו תבע ממני את עלבון ילדותו. על פניי זלגו דמעות קרות שכמעט הפכו לפתיתי קרח בקור העז של ברוקלין הצוננת בעיצומו של חורף ניו יורקי טיפוסי.

    יהושע המשיך: אתה רואה אותי היום, גרוש עם שתי בנות נשואות. הן כל עולמי – הילדות הללו. אין לי הרבה כסף, אני מתקן מכונות כביסה… לא מרוויח הרבה ,אבל חוסך כל השנה בשביל לקנות להן מתנות לחגים. הילדות הללו הן בבת עייני. רק אני – שהרגשתי מה גדול הקור שיכול לנשוב מהורה לבנו, ממורה לתלמידו, רק אני שחוויתי ילדות קפואה כמו השלג הזה – רק אני יודע איך לשמור על גחלת האהבה והקירוב לילדים שלי שלא תכבה לעולם, שלא תצטנן לרגע, שלא תכבה לעולם!"

    לפעמים אני חושב לעלות חזרה לארץ אבל אני לא מסוגל להתקדם עם זה.. אני לא יכול להעלות בדעתי מה יקרה לי אם אראה שוב את עיר מולדתי, יותר מידי זיכרונות קשים יש לי משם. אז אני פה, מתקן מכונות כביסה, מתכופף קשה, מתלכלך ומזיע בנסיון לחזק גומיית איטום סוררת כשהמחשבה על בנותיי היא היא הנותנת לי את הסיבה לחיות.

    אם הייתי עובר לידך ברחוב, או מגיע אליך הביתה לתיקון מכונה, לא היית מאמין איזה סיפור חיים עבר עליי… תאר לך כמה אנשים כמוני ממלאים את העולם? אנשים שסיפור חייהם אולי לא יוודע לעולם…

    שתיקה…

    יהושע מתנער כאילו מחלום ואומר לי: אז זהו, סיפרתי לך. לך עם הסיפור הזה, תפיץ אותו, לך תצעק ברחובות ובבתי הספר "תאהבו את הילדים שלכם" כי לפני הלימודים וההצלחות והציונים, הם קודם כל בני אדם…



    3 תגובות

    מיין תגובות
    1. 3

      מספרים על רב אחד שבדק את המלמדים שבעיר שלו ונתן לאחד מהם כסף כדי שיהיה סוחר בבהמות המלמד אמר לו אין לי מושג במסחר בבהמות והרב אמר לו גם בחינוך ילדים אין לך מושג. זה נכון גם היום

    2. 1

      הצעה לכל הורה ומורה, לשמוע את הקלטות של הרב יחיאל יעקובזון הי"ו, ומה שיותר מהר יותר טוב