כל תחילת זמן ליוותה אותי הרגשה כבדה, לא משנה באיזה וועד הייתי. לקח זמן – מה עד שהתחושה נעלמה לה והתפוגגה ופינתה את מקומה לשגרת הישיבה הקולחת, הטובה.
באחת הפעמים של תחילת הזמן שלוותה אצלי בתחושת כבדות. פתחתי את התיק בישיבה, מסדר את הדברים, החולצות למדף, הגרביים ישירות לסלסלה הקטנה… והיי מה זה??? חבילת סוכריות ריבת חלב.. עם פתק מאמא שמאחל לי 'בהצלחה".
אחח אמא הטובה, מי כמו לב של אמא מרגיש את התחושה של בנה ומנסה להקל עליו את התחושה הראשונה, כל פריקת התיק וסידור החפצים הפכה לפתע לקלה יותר, מישהו חושב עלי שם בבית, דואג, מתפלל עלי, ביחד עם הדמעות המלוחות שלו הוא הניח לי סוכריות מתוקות כדי שיהיה לי טוב.
–
מחר יתחילו אלפי בני ישיבות את זמן אלול, כיום שאני כבר לא בישיבה אני מתבונן בתחנות האוטובוס העמוסות.
מתבונן פחות בבחורים המלהגים במרץ הנעורים שלהם, בין אם רציניים הם ובין אם מחוייכים וקלילים, אלו לא תופסים אותי כפי שתופסות אותי האמהות שלהם, אמהות יהודיות דואגות יותר ודואגות פחות, מחכות עם הבחור שלהם מסדרות את התיק כדי שחלילה לא יתקמטו החולצות המגוהצות. מדברות עם הבעל העומד לצידן ולחילופין עם הבחור שלהן, אמהות צעירות במשקפי שמש שלא תראינה הדמעות הכי יהודיות שיש המלוות בחיוך ומתח, שואלות שוב ושוב "לקחת הכל??" – משל לא הן היו אלו שסידרו את המזוודה. ושהאוטובוס מגיע הן שומרות את צעדי הבחור שלהן מלוות אותו בתפילה, האלול הוא שלהן יותר מלהתגעגע לישיבה אני מתגעגע לגעגוע שלהן.
–
כמה קל לכם הבחורים הגדולים יותר, או לכם המחנכים בכל אתר ואתר לתת מילה טובה. להעניק תחושה קלילה להקל ולהחליק את החופש הנמוג לתוך רצינות האלולית במילה קטנה ומדרבנת שיכולה באמת להשפיע, אל תוותרו על זה – שימו להם סוכריות בתיק.