יום ראשון בלילה, שעות ספורות לאחר סיום צום ט' באב תשס"ה, יצאתי לגוש קטיף. הייתי באותם ימים כתב העיתון "יתד נאמן", ומערכת העיתון שיגרה אותי לסיקור פינוי הגוש. ההנחיה שקיבלתי מרבני הוועדה הרוחנית ומעורכי העיתון, היתה: למרות פערים אידיאולוגים עם אנשי הציונות הדתית, בתקופת ההתנתקות יש להימנע לחלוטין מביקורת. הכתיבה צריכה להיות עניינית, אפשר גם רגש מול מחזות הפינוי (הגירוש בטרמינולוגיה הימנית), אבל לא ביקורת.

עשר שנים אחרי, בשחזור האירועים ההם והמילים שנכתבו באותם ימים, כך גם בנבירה האין-סופית בארכיון התמונות שצילמתי שם, הכל חוזר חזרה מול העיניים. פתאום אני נזכר בנסיעה הלילית אל תוך הגוש, נסיעה קצת מפחידה בהתחשב בבליל ההפחדות שהשמיעו תומכי ההתנתקות. או כשאני נזכר בהגעתי לתוך נוה דקלים, מאוחר בלילה, והמפגש עם מעון הילדים שפונה זמן קצר קודם לכן כשהכל מונח עדיין על מקומו, ואפילו הלחם טרי. והרגע המשמעותי ביותר באותם ימים, היה טקס הנעילה, הטקס בו נפרדו צעירי הימין, בראשות רבני הימין, מבתי הכנסת של נוה דקלים. ועל כל זה בהמשך

השורות הבאות הן מתוך כתבה שפרסמתי באותם ימים, כתבה שעלתה על הכתב בתוך גוש קטיף. למעט שינויי עריכה מעטים, התוכן נאמן למקור ביום הפרסום.

**

אני ממתין לאוטובוס העיתונאים שאמור לצאת ממרכז התקשורת באשכול, אל תוך גוש קטיף. לפי התוכנית, אנחנו אמורים להגיע לכפר דרום, ולשהות במקום עד לרגע הפינוי. לפי כל ההערכות המוקדמות, זהו מוקד הפינוי הקשה ביותר, המקום המבוצר ביותר, התושבים ומאות האורחים מתכוונים התנגד ולמנוע ככל שניתן מכוחות הפינוי להתקרב לישוב.

דקות ספורות לפני היציאה לדרך מתקבלת ההחלטה בצה"ל לשנות את התכנית והעיתונאים נוסעים לשירת הים. זוהי התנחלות הצמודה לכפר ים, לא הרחק מנוה דקלים וגם לא הרחק ממלון "חוף דקלים", שהפך שבועות ספורים קודם לכן ל"מעוז הים" שפונה תוך ימים ספורים והפך לבסיס צבאי לכל דבר. שירת הים, על החוף ממש, מורכב בעיקר מבתים עתיקים של קצינים מצריים, ובשטח מפוזרים אוהלים וקרוואנים, במרחק של מטרים ספורים מחוף הים המרהיב של גוש קטיף, חוף נקי, מים צלולים, בבוקר חם ולח במיוחד. אחוז לחות גבוה במיוחד. בשש בבוקר, עוד בטרם יצאה השמש למרכז השמיים, כולם נוטפים מהלחות הכבדה.

שער הכניסה לישוב חסום, גדר תיל הונחה לפני שער הכניסה, ובפתח מתקהלים עשרות בני נוער ועמם כמה מתושבי הישוב הקטן. הם לא נותנים לעיתונאים להכנס פנימה. כולם ממתינים לכוחות עם צווי הפינוי. בינתיים, באמצעות פירצה בגדר, מצליחים כמה עיתונאים להסתנן פנימה, והשידורים הישירים מתחילים. השב"חים נותנים הצגה מתוזמנת היטב, והחום מתיש את כולם.

שבע בבוקר, תפילת שחרית המונית ברחבת הכניסה לשירת הים. המיית הגלים נשמעת עד לכאן, חלק מהעיתונאים מצטרפים לתפילה, ובאמצע מגיע אריק יצחקי, תושב כפר ים, שהכריז השבוע על עצמו כ"ראש הרשות היהודית של חבל עזה".

העיתונאים עטים עליו, והוא משחרר הצהרות מתלהמות נגד אריאל שרון, מכריז כי התושבים לא יתפנו מרצונם. "יש לנו אלפי אנשים שיתנגדו לפינוי", הוא אומר, מתראיין לכמה מהעיתונאים, מספר לנו על הפניה שלו לאו"ם בדרישה להכיר ב"רשות היהודית" כישות עצמאית, ריבונית, בגוש קטיף, עם יציאת צה"ל מגוש קטיף, ומארח לאחר מכן בביתו כמה כתבים וצלמים.

הפריצה לנוה דקלים

צה"ל, בשלב זה, לא מתקרב לשירת הים. זוהי התנחלות קצת תמהונית. על חוף הים יושבים אלה שמכונים "נוער הגבעות", ביניהם צעירים שהגיעו לכאן רק כדי לעורר מהומות. התושבים עצמם מיליטנטיים אף הם, והחיילים היחידים שנראים בשטח הם הכוחות המאבטחים דרך-קבע את הישוב. כוחות הפינוי תקועים בנוה דקלים, שם מתחילה המהומה האמיתית. מאות רבות של מתנגדי ההתנתקות צרים על שער הכניסה לישוב, ומונעים מהכוחות להיכנס פנימה. העימותים הולכים ומחריפים, אך צה"ל נוהג ברגישות רבה מול המפגינים.

כאשר כוח אחר מנסה להכנס משער הכניסה של איזור התעשיה של נוה דקלים, מגיעים גם לשם המפגינים, והכוחות נסוגים לאחור. רק למחרת בבוקר, יום שלישי, מצליחים כוחות צה"ל להכנס לתוך הישוב. שעות ההתשה של יום האתמול עשו את שלהם, ובכניסה לנוה דקלים אין נפש חיה, למעט עיתונאים משני צידי השער, ומאות כוחות משטרה וצבא המגיעים מבחוץ. כוחות של פיקוד העורף מנסרים את השער, ותוך דקות אחדות הכל פרוץ, פתוח לרווחה. הכוחות נכנסים פנימה, מנסים לסייע למכולות הפינוי להגיע לבתי התושבים, ואז מתעוררים גם מתנגדי ההתנתקות שנמו את שנתם לאחר יום מתיש של הפגנות ועימותים עם כוחות הביטחון.

גם ביום שלישי, במשך כל שעות היום נמשכים העימותים, הפעם בתוך נוה דקלים. הצעירים חוסמים את דרכם של מכולות הפינוי, כשעל כל מכולה מוצבים למעלה משלושים חיילים ושוטרים שמונעים מהצעירים להתקרב. ברחובות אחרים בישוב הצעירים מנסים לחסום את דרכם של המכולות, אך מפונים לאחר עימותים קצרים.

לקראת ערב מתאספים מאות, ואולי אלפי, מתנגדי ההתנתקות, בבתי הכנסת המרכזיים של הישוב. ריקודים, שירה המונית, דרשות של רבנים ואפילו חגיגת הכנסת ספר תורה נערכת במקום עם שחר של יום רביעי. כוחות הפינוי מרוצים מההתבצרות ההמונית בתוך בתי הכנסת, שכן בחסות השקט המדומה הם ממשיכים לסייע לעשרות משפחות שביקשו להתפנות מרצון. נוה דקלים מאוכלסת במאות משפחות, ומלאכת הפינוי מהבתים נמשכת שעות ארוכות.

בשלב מסויים, לקראת הצהרים, קוראים מספר רבנים מהימין, המלווים במקום את מתנגדי ההתנתקות, לצאת לבתי התושבים ולהפריע לפעולות הפינוי. קבוצה אחת יוצאת מהמקום עם ספר תורה. הם רוקדים ומתקרבים לאחר הבתים המפונים, מנסים להפריע למלאכת הפינוי בלי אלימות, רק עם ריקודים. "קחו את ספר התורה ביד, תנשקו את הספר הקדוש, אולי זה ישפיע עליכם לסרב פקודה, להפסיק את ההתנתקות", קוראים הצעירים לעבר החיילים. אלה האחרונים מסלקים אותם במהירות מהמקום.

ההתבצרות בנוה דקלים

ביום חמישי י"ג אב תשס"ה, הושלם פינוי בירת גוש קטיף, נוה דקלים. "טקס נעילה" מיוחד נערך בבתי הכנסת המרכזיים של נוה דקלים, בהשתתפות רבני הציונות הדתית. כותרות העיתונים באותם ימים דיברו על התבצרות של הנוער הכתום בבתי הכנסת.

במתחם בתי הכנסת התבצרו באותו יום חמישי קרוב לאלפיים בני נוער. במשך מספר שעות הם התפללו ושרו, עד שפונו בכוח על-ידי אלפי שוטרים וחיילים. דקות ספורות לפני השלב האחרון בפינוי, התקיימה תפילה נוספת, רוויית כאב, יחד עם קצינים בכירים במשטרה, למעין "טקס נעילה" כפי שהגדירו זאת רבני הימין, ובשעת ערב מאוחרת נסתם הגולל על ההתיישבות בנוה דקלים.

בעשרים וארבע השעות האחרונות בהן שהיתי בנוה דקלים, סובבתי בין הבתים, הרחובות והשבילים. בשעות הלילה לא היה בהם כמעט נפש חיה. 400 מתוך 500 המשפחות כבר פונו יומיים קודם לכן, ורק במתחם בתי הכנסת נותרו כאלפיים בני נוער שהחליטו להתבצר במקום ולא לנטוש את גוש קטיף כל כך מהר.

ישיבת "תורת חיים" שבמרכז נוה דקלים היתה כבר שוממה כשהגעתי לשם בלילה. התלמידים נטשו את המבנה בטקס פרידה ממושך. החיילים סייעו לתלמידים להתפנות, בבכי רב, יחד עם צוות הישיבה. בשעות הלילה נותרו במתחם הישיבה חמישה תלמידים. הבניין היה נעול, והם נאלצו לישון על כר הדשא בחצר.

הרחובות שוממים. הבתים פרוצים וריקים. חלקם עדיין לא פונו מתכולתן. התושבים נאלצו לנטוש את בתיהם ביום שלפני כן. המרכז המסחרי נטוש. החנויות ריקות. בניין המועצה האזורית סגור על מנעול ובריח. מוסדות החינוך, גני הילדים ומעונות היום נטושים. במעון המקומי מצאנו פתק שהשאירה הגננת לחיילים, בו היא מבקשת שיפנו את תכולת הגן החשובים לילדים. בוקר קודם לכן עוד היו הילדים בגן. הם הוצאו משם במהלך היום על-ידי כוחות הפינוי. אף אחד מהפעוטות לא הבין מה קרה פתאום באמצע היום.

בסמטה הסמוכה לבית הכנסת המרכזי עברו החיילים בית-בית. התושבים, בכאב רב, קמו ויצאו. רבים קרעו קריעה בדש בגדיהם. אחרים נתמכו על-ידי חיילים ושוטרים, שסייעו למשפחות לשאת עמם חפצים מועטים לתקופה הקרובה. ליד האוטובוס שהוביל את המפונים המתינה משפחה, והבת הקטנה, שלא בדיוק הבינה לאיזה "טיול" נוסעים פתאום, שאלה את השוטר, האם יש מזגן באוטובוס. ילדה אחרת נצמדה למשחקים, וההורים עמדו מהצד, מלווים את ילדיהם לאוטובוס בעיניים דומעות ובוכיות.

ברחוב אחר, סמוך לביתו של רב הישוב הרב יגאל קמינצקי, מגיעים כוחות הפינוי לבית משפחת וייס. הם דופקים בדלת. "שלום, באנו לפנות את הבית". בני הזוג וייס, מראשוני המתיישבים בנוה דקלים, פורצים בבכי מר, במשך שעה ארוכה, כשהם מטיחים בכוחות הפינוי: "מה זה באתם לפנות את הבית. אין לנו שם? אנחנו לא בני אדם? אין לנו גוף, נשמה?". רב הישוב מוזעק לתמוך בבני הזוג, שבבכי מר מסרבים לעזוב את הבית כל-כך מהר, למרות שכבר פינוי את כל תכולת הדירה. הם לוקחים את העיתונאים והצלמים לתוך חדרי הבית הגדול, ומדגישים בבכי: "את הבית הזה אנחנו נוטשים בגלל החלטה של שרון שקיבל גיבוי מאהרן ברק. הבית הזה יעבור לפלשתינים. מבחינתי אין יותר מדינת ישראל", אומר משה וייס, אב המשפחה.

הרב קמינצקי, עומד מהצד ושותק. עיניו דומעות. המחזה והמעמד – קשים. החיילים והשוטרים גם הם לא מתאפקים ודומעים. מעט התושבים שנותרו במקום בוכים אף הם. "זה קשה מאד. אני מתפלל לריבונו של עולם, כמו שנתן לי כוחות עד היום, יתן לי גם בהמשך", אומר לי הרב קמינצקי.

"אני לא מתכוון לארוז את תכולת הבית", אמר לי רב הישוב נוה דקלים. "לאן נעבור? לא יודע. הממשלה רוצה לעקור? זה פשע, רשע, אבל לפחות תבנו קהילה. הרי אנשים יוצאים מפה בלי בית, בלי עבודה, בלי חברים, בלי פרנסה ובלי קהילה ובתי ספר. כלום. כולנו פליטים. ביום אחד מפנים אותנו בגלל החלטה של אדם אחד ואף אחד לא מבין למה זה. החיילים והשוטרים עובדים פה כמו רובוטים".

הנוער מתבצר בבתי הכנסת

לקראת הצהרים מסתיים פינוי כמעט כל המשפחות בישוב. נותרו רק עוד כמה עשרות בודדות שהצבא התיר להם להתפנות בתחילת השבוע הקרוב. כולם מתאספים בבית הכנסת הספרדי המרכזי, שם נמצאים קרוב לאלף בני נוער, חלקם תלמידי תיכונים, אחרים בוגרי יחידות צבאיות. בשעות הבוקר הם קוראים פרקי תהלים מול ארון הקודש הפתוח. בבית הכנסת האשכנזי הסמוך, מחזה דומה של מאות צעירות מהימין. ובין לבין עומדים על כר הדשא שלמרגלות בתי הכנסת עשרות בני נוער, מתווכחים במשך שעות עם השוטרים והחיילים, קוראים להם קריאות לסירוב פקודה, מנסים לדבר למצפון שלהם. בכל שעות היום לא יוצא מכל אלפי השוטרים והחיילים אפילו סרבן אחד.

בצהרים מתכנסים ראשי מועצת יש"ע ורבני הימין השוהים במקום, לישיבה בה הם מחליטים לכנס את כל בני הנוער לבית הכנסת, לתפילת נעילה ופרידה מנוה דקלים. אף אחד מהם לא מאמין שהפינוי יתרחש. הם מבוצרים בתוך בתי הכנסת. לא נותנים לכוחות להכנס פנימה. אחדים מנוער הימין שופכים שמן בכניסות כדי להקשות את מלאכת הפינוי בכוח.

מעמד "טקס הנעילה", רגע לפני נוה דקלים (צילומים: בצלאל קאהן)

בשעה 2 בצהרים מתכנסים כולם בתוך בית הכנסת. הרב חנן פורת (ז"ל ויבלדחט"א) הרב חיים דרוקמן מדברים אף הם בפני הצעירים, ומספרים כי כמה מהם שוחחו לפני כן עם ראש הממשלה שרון, וביקשו ממנו שלא לפנותם מבית הכנסת. שרון משיב להם: "אני מבין אתכם, כואב איתכם, אבל יפנו אתכם". הרב קמינצקי מבקש מהנוכחים לאפשר לקצינים הבכירים להכנס ל"טקס הנעילה". מתנהל ויכוח ממושך, ובסופו של יום הטקס הזה מתקיים בנוכחות של מעט מהמתבצרים שעוד יוותרו בסוף פעולת הפינוי.

באותה שעה בחוץ, האמבולנסים בהיכון, האלונקות מוכנות לכל תרחיש, השוטרים והחיילים ממתינים לפקודת הפינוי. בפנים מתפללים תפילת מנחה, הרב יגאל קמינצקי מתפלל תפילת "קל מלא רחמים" ומקריא את כל שמות ההרוגים בגוש קטיף בשנים האחרונות. לאחר קבלת עול מלכות שמים, בבכי רב, נשמע הכרוז המשטרתי המבקש מכולם לצאת החוצה מרצון. בפנים, מתבקשים כולם להישאר בבית הכנסת. אף אחד כמעט אינו יוצא. הדלת ננעלת, ואז מגיעה פקודת הפינוי.

מאות שוטרים וחיילים עולים בטור ארוך למתחם בתי הכנסת המבוצר. במשך כמה דקות הם מנסים לפתוח את הדלת. ראשי מועצת יש"ע הנמצאים בפנים מסרבים לפתוח. בסוף הדלת נפרצת, והחיילים פורצים פנימה. ללא אויר, לקול שירה של הצעירים, הם מנסים לפנות אחד-אחד, אך כולם נאחזים זה בזה, מסרבים להתפנות.

השוטרים והחיילים מתחילים לפנות בכוח את המתפללים. המחזות קשים וקורעי לב. מאות יוצאים בכוח, באיטיות רבה, בקושי רב. הצעירים מתחננים שיניחו לנפשם, שיותירו אותם בגוש קטיף. חלקם מתנגדים בכוח לפינוי. עד שבשלב מסויים מתקבלת הוראה נוספת: להפעיל כוח רב יותר לפינוי המתבצרים. תוך שעה קלה מרבית הצעירים נמצאים על אוטובוסים המובילים אותם אל מחוץ לגוש קטיף. בבית הכנסת נותר קומץ קטן מהמתבצרים, ורבני הימין מקיימים תפילה נוספת, יחד עם קצינים בכירים, ובהם מפקד מחוז הדרום במשטרה, ניצב אורי בר-לב, הצעירים מתחבקים עם החיילים שבאו לפנות אותם, עשרות מהחיילים והשוטרים בוכים, מנשקים את ספרי התורה, ובסוף המתבצרים שעוד נותרו קורעים קריעה בדש בגדיהם, והם יוצאים החוצה, בפעם האחרונה, מגוש קטיף.

במקביל, כל מה שהתרחש בבית הכנסת הספרדי, בו שהו הבנים, מתרחש באותה שעה גם בבית הכנסת הסמוך, בו שוהות צעירות מהימין. מאות מהן בוכיות, מתפללות, ומסרבות להתפנות. גם אותן מתקשות השוטרות לפנות. אחת מנשות רבני הימין קוראת לשוטרות להצטרף לתפילה, מרביתן פורצות בבכי אל מול זעקות הצעירות. רק לפנות ערב המקום מתרוקן לחלוטין.

כוחות הביטחון יצאו אט-אט מנוה דקלים, המסך הורד על הישוב. בודדים נותרו בו. הם יפונו בתחילת השבוע שלאחריו. בימים הקרובים יחזרו תושבים לפקח מקרוב אחר מלאכת אריזת בתיהם על-ידי החיילים, והם יצאו אל הלא-נודע, לדרך חדשה, קשה ביותר, עם משפחות שבורות שנאלצות להתחיל את חייהן מחדש.

מחסום כיסופים, הסוף