ההתרחשויות הסוערות בגבול ישראל סוריה, סובבות, לאחרונה, את כפרי הדרוזים משני עברי הגבול. מעורבותה של ישראל בטיפול בנפגעי הקרבות בסוריה, מעלה לא אחת שאלות נוקבות בדבר נחיצותה, יעילותה ומוסריותה של פעילות זו- וכיצד היא מצטיירת בעיני תושבי האזור, בעיקר אלה הסמוכים למקומות אלה. האיום על קיומם של הדרוזים בסוריה קורם לאחרונה עור וגידים ומסעיר את העדה הדרוזית בישראל, ד"ר זיאד דבור, מביע במאמרו את הרהורי ליבו בנושא הכאוב:
לאחרונה אנו עדים לסערת רגשות ודאגה עמוקה לגורל אחינו הדרוזים בסוריה. בגלל אותה דאגה לבני דתנו אנו עוברים מסכת הכפשות והכללה חסרת רסן על היותנו ברברים, לא הומאניים ופורעי חוק. הנהגת העדה הדרוזית הוקיעה וגינתה כל מעשה לא חוקי וכל פגיעה בשלטון החוק ובסדר במדינה על אף שאחינו בסוריה נצורים ומאוימים.
בכתבה בטלוויזיה בערב שישי מראיינים פצועים שפונו מסוריה המצהירים בפה מלא כי הם יהרגו את הדרוזים עד האחרון שבהם בשל דתם כי הדת הדרוזית היא דת של כופרים. באותה כתבה נאמר בפירוש כי מדובר במאות פצועים שפונו מאזורי הקרב בסוריה ושייכים לג׳בהת אנוסרה. אותה תנועה המסונפת לאל-קאעידה וצרה על הכפרים הדרוזים ורוצה לרצוח אותם, נשים, טף ומבוגרים.
האם יתכן שיבואו להרוג את בני דתך ותשב בשקט? התשובה שלנו היא לא ואני בטוח שכך גם כל יהודי ישיב. מנגד מכחישים המנהיגים בצבא ובממשלה שהם תומכים באותם טרוריסטים המונעים על ידי סלקציה דתית ורוצים להרוג כל מיעוט שאינו מאמין בדתם. יתכן וקיים אינטרס חבוי לאותה תמיכה, אך אינטרס זה נוגד את ערכי העם היהודי וההיסטוריה שלו כעם נרדף על בסיס אותה סלקציה דתית גזענית.
הקשר בין הדרוזים לבין העם היהודי והמדינה הינו קשר עמוק, ארוך שנים אשר החל עוד לפני קום המדינה בעוד היהודים היו בעמדת חולשה ודרוזים מהגליל, הכרמל ומג'בל אדרוז תמכו במאבק של המיעוט היהודי מתוך הבנת הצרכים של המיעוט וחשיבות החיבור ביניהם.
העדה הדרוזית איננה אומה, כלומר, אין לדרוזים שאיפה לעצמאות והם רואים בשלטון כדבר משחית את ערכי האדם והאנושות. מכאן, דגל הדרוזים המונף בכפרים הדרוזים איננו דגל מאיים על עצמאות המדינה ואין בו כל סממן של חתירה נגד דגל המדינה או אושיותיה אלא סמל של אחוות אחים ואמונה בנביאים ובדת הדרוזית.
כך העניין לגבי סוגיית נאמנותם של הדרוזים למשטרו של אסד: כאמור, לדרוזים אין מדינה והדרוזים בכל מקום בעולם נאמנים למדינה בה הם חיים מאחר ולהם אין נטייה למדינה עצמאית או להשתלטות ולמשילות עצמאית. אמונתנו כדרוזים בכך כי השלטון משחית מותירה לדרוזים את הברירה לשמור על שלום בית ואהבת האדם תוך שמירה על הבית, האדמה ועל החיים בדרכי נועם וכבוד.
לאחרונה, אנו עדים לכתבות בעד ונגד התמיכה בדרוזים בזמן שטבעת הטיהור האתני מתהדקת סביבם. המתנגדים במדינת ישראל טוענים מה לנו ולהם, ישנם כאלה הטוענים שהדרוזים בסוריה נאמנים למפלגת השלטון שם ולכן אין לעזור להם, השאלה היא למי אמור אזרח מדינה כלשהי להיות נאמן?? למי היהודים בארה"ב או באירופה או אותם יהודים שלא רצו להתפנות מדמשק ומתימן נאמנים?
מה שקורה היום בסוריה מאיים על הדרוזים כעדה המחפשת לשמור את הגבולות התרבותיים, החברתיים והדתיים שלה ומאיים על יישובי הדרוזים עד כדי יצירת איום קיומי-ממשי. איום זה מאתגר את הדרוזים בישראל ומעלה אצלם את המחויבות לעזור לאחיהם מעבר לגבול בעת צרה. בכל הכפרים הדרוזים בישראל מורגשת הדאגה העמוקה לגורל אחיהם בסוריה ומתקיימות תהלוכות תמיכה ומבצעי תרומה למענם. בנוסף כל הדרוזים בעולם מאוחדים בדעה כי יש לעשות הכל בכדי למנוע טבח או פגיעה בהם.
מנגד ולאור הנ״ל, השאלות העולות בחברה הישראלית והגמגום בהנהגת המדינה לגבי עתיד רמת הגולן לא משאירות את הברירה בידי הדרוזים ברמת הגולן ומותירות אותם חלוקים בין מחויבותם למדינת ישראל לבין מחויבותם לסוריה.
לכל צד מהצדדים יש את האינטרסים החיוניים לו והממשק המשותף בין אינטרסים אלה אמור להיות הקו המנחה לפעילות משותפת, מדודה, שקולה ועניינית. הדרוזים בדרום סוריה שמרו על איפוק ואי מעורבות במתרחש בכדי לשמור את גבולותיהם התרבותיים והחברתיים ומתוך הערך העליון של כבוד האדם וקדושת החיים. המיקום שלהם הינו מיקום אסטרטגי במשולש הגבולות ישראל, סוריה וירדן והשמירה על מיקום זה נקי מדאע"ש, ג'בהת אנוסרה ואל-קאעידה אמור להיות אינטרס ישראלי וירדני כאחד. נוסף על-כך כי כל תמיכה גלויה או מוסתרת שניתנה בעבר לפלגים פנאטיים על ידי מדינת ישראל חזרה כבומרנג ועלתה בדם.
הדרוזים בישראל הינם שווי חובות עם מחויבות בלתי מסויגת וללא גבולות לשמירה על המדינה ורואים במדינת ישראל כמדינתם ונתנו ויתנו למענה את היקר מכל, מכאן נובעת פנייתם לעזרה מהשלטונות למען אחיהם הדרוזים מעבר לגבול. העזרה הנדרשת אמורה להינתן במינון מתאים ובדרכים הלוקחות בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים ובזמן הנכון.
במזרח התיכון ישנן כמה אוכלוסיות מיעוט ובהן היהודים, הכורדים, הדרוזים ועוד.. ואיום המבוסס על טיהור אתני למיעוט כזה או אחר לא יפסח על האחר גם אם הטיהור ייקח מאות שנים, לכן בדעתי ההווה המסובך יכול לתת לנו כלים לכלכל את צעדינו בחוכמה, בתבונה ובתחבולה בכדי להבטיח עתיד טוב יותר.
החיבור בין המחויבות הערכית ההדדית הקיימת בין מדינת ישראל לדרוזים בארץ ובין מפגש האינטרסים הפנימי והחיצוני מחייבים שיקול דעת מחדש והערכת מצב מחודשת תוך הגשת התמיכה והעזרה המתבקשים נגד הסלקציה הדתית. עם כל הנאמר לעיל והכאב העז המקונן בתוכנו אל לאיש מאתנו לקחת את החוק לידיים ועלינו להמשיך ולהילחם על זכויותינו בדרכים דמוקרטיות ולא על-ידי חציית הקווים מכל צד שהוא.
הכותב: דר' זיאד דבור, בנו של כאמל דבור ז״ל הדרוזי הראשון אשר סיים קורס קצינים בצה״ל, סא"ל במיל, בעברו היה הרוקח הראשי של צה״ל, שני בניו דור שלישי של קצינים, בוגר האונ׳ העברית ובעל תואר ד״ר מהטכניון, מרצה בפקולטה לרפואה ובמכללה האקדמית בצפת, בעלים מפתח ויזם של מעבדות ד"ר דבור בבית ג'אן וחורפיש.