בחודש תשרי תשל"ד בעיצומם של מלחמת יום הכיפורים כתב תלמיד ישיבה בחור צעיר, לימים הסופר יוסף אליהו את היצירה הבאה שמהווה השראה לגדלותם של הנופלים על חירות ישראל בארצו, חללי קידוש ה'. הי"ד.

וכשהגיע לשם, למעלה, היה השער פתוח
והוא נכנס פנימה כְבן-בית, בצעד כזה בטוח,
ואך נכנס, ומכל צד, מכל עבר ומכל הכיווּנים
עטו עליו עשרות-עשרות של ישישים לבני-זקנים
והוא מתבונן היטב ורואה שאלה המקיפים מכל עבר
ראה את שמם פעם, ביסודי, באיזה שהוא ספר
והוא נזכר, שעל שמם נקראים כל מיני רחובות
הנה הצדיקים, הגאונים, החכמים, ואֶה: הנה האבות!

וכולם עומדים דחוקים וצפופים, סוגרים עליו מכל צד
ובפיהם משאלה אחת, כמעט תחינה: "סַפֵּר, ספר כיצד"?
כיצד הצליח בחור פשוט, בינוני, "סתם בן-אדם"
לקיים את שהיו מצטערים עליו כל ימיהם – ולא עלה בידם
כיצד הצליח בלי להגות יומם ולילה, בש"ס והלכות
לעלות ולזכות למחיצה עליונה, לה זכו רק הרוגי מלכות

והם כולם מתמצאים, ויודעים היטב את כל הצרות
שהרי עם ישראל פירושו יחד, כל הדורות
והם יושבים בחרדת קודש, ושותים בצמא את דבריו
ממש כאילו היו הם התלמידים, והוא – הוא היה הרב.

והוא מביט קצת לצדדים – ואת מי הוא רואה?
משפשף עיניים חזק, לראות אם אכן אינו טועה
אבל, אלה הם! ועכשיו הוא לגמרי בטוח
החברה שלו מהפלוגה, מהמחלקה, מהכיתה ומהֹשוח
ולידם, שם, קצת קדימה, החבר'ה מתש"ח מסיני ומשישים ושבע
כל אותם שאבדו לעם ישראל בהרים, בחורשות, ועל כל גבע
ואלה מהמארבים והפשיטות, ואלה מ"אילת" ומ"דקר" ומ"אי-שם"
ואלה ממלחמת ההתשה, וי"א הספורטאים וילדי אביבים – כולם, כולם שם!
כל אלה שהגיעו לשם, בזכות מיוחדת וגדולה:
שנהרגו רק משום שהיו יהודים, בארץ ובגולה

וכל אחד מהם יושב, ולראשו עטרה גדולה מזהב,
וכל צדיק מביט בו באהבה ובְרוך, ממש כמו אב
והם בולעים כל מִלה, כאילו היתה הנפלא שבחידושים
והוא מספר בניחותא, פשוט, לא מבין מה הם מתרגשים.

וכך, בעודו יושב שם ומספר, והופך את פניהם ללהבים
ומפינת הגן התעופפו ובאו שלושה מלאכים, שלושה מלאכים טובים
ביקשו סליחה מכולם, אבל הם צריכים אותו לרגע
אל דאגה! הוא מיד יחזור, וימשיך בדיוק מאותו קטע
רק לשאול אותו שאלה אחת, כך ציוו עליהם
כפי ששאלו את כל מי שמנינו לעיל, כל אחד מהם:
האם יש לו לסדר משהו למטה, בעולם הבשר-ודם
ואם כן, אז הם לרשותו, זהו בדיוק תפקידם.

והוא אמר שטוב שבאו, כי יש לו משאלה אמנם קטנה
אבל משאלה שאינה סובלת דיחוי או המְתנה
לרדת למטה, ולומר לילדה ההיא שהיתה באה לבקרו
זאת שהביאה לו צרור סיגליות, מדי בוקר בבוקרו
שיאמרו לה שהבריא כבר, שהוא בבית-הבראה עכשיו
רק שלא תדע שהוא במקום – ממנו איש עדיין לא שב…

והמלאכים אמרו: "ודאי", "אין בעיות", "משימה כה קלה"
והפילו גורל מי יֵרד, ומה מאושר היה זה שעלה
והוא עף למטה בשקשוק כנפיים, כולו שמח שש וצוהל
לקיים את שציווהו אותו קדוש, אותו חוסה בצל א-ל

והוא הגיע לבית-החולים, ודמות לו כאח רחמן
אך כשהתקרב לַחדר – הבין שלא הצליח לעמוד בזמן…

לרגלי המיטה הצחורה והריקה, הפיל מישהו זֵר סיגליות
ולידו עמדה דמות, שהמלאך ידע מי זו צריכה להיות
והדמות הקטנה געתה בבכי, ושבעת הרקיעים החלו נטרפים
בכי כזה שקורע לבבות, ואפילו לבבות של שְׂרפים.

והמלאך הטוב ההוא חזר למעלה רק כעבור יומיים
כי שם הרי אסור לבכות – שם לא בוכים, בשמים.

-מתוך התוכנית "התעוררות" עם ידידיה מאיר-

לחצו כאן למעבר לתוכנית המלאה של "התעוררות", היום – יום הזיכרון