סיפור לשבת • חיים מאירים

    נחמן סלצר No Comments on סיפור לשבת • חיים מאירים

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    בילדותה זכתה הרבנית חוה ליברמן לברכותיהם של כמה מגדולי הדור.
    ללא ספק עמדו לה ברכות אלו בשנות המלחמה ובדרך ההצלה הניסית שזכתה לה.
    שעת לילה הייתה זו. חוה שמעה את אמה קוראת לה להצטרף אליה על יד החלון הגדול, הפונה לרחוב. שם עמדה, מביטה החוצה.
    "הביטי" אמרה לה, מצביעה אל הרחוב החשוך. חוה צמצמה את עיניה כדי להבחין במתרחש, והצליחה לראות דמויות רבות נחפזות לדרכן בצעדים נמרצים, פניהן לעבר בית-הכנסת המרכזי של העיירה.
    "אלה הם חסידים", הסבירה אמה, "יכולה את לזהות אותם על פי הכובעים שלראשם".
    האנשים פסעו בבוץ הצמיגי, האופייני לרחובותיהן הדלים של עיירות אירופה דאז. רגליהם היו שוקעות באדמה הרטובה והם התאמצו שלא למעוד.
    "מהרי, חוה, הדליקי מנורה וצאי איתה החוצה. יש להאיר להם את הדרך, כדי שיוכלו להגיע לבית-הכנסת בשלום. נמצא שם רב חשוב, אדמו"ר. כדאי שתרוצי".
    חוה לא היססה. היא הדליקה בזריזות את העששית ועזבה את הבית החמים והבטוח, יוצאת אל הקור העז שבחוץ מבלי להתמהמה רגע נוסף.

    היא האירה את הדרכים הבוציות עבור חסידי גור שהיו בדרכם לשולחנו של הרבי בעל ה"אמרי אמת". רק לאחר שהתרוקן הרחוב, שבה לבדה הביתה.
    אותו לילה, בשעה מאוחרת, נשמעה נקישה על הדלת. היה זה שמשו של הרבי. "הרבי שלחני", אמר לבני הבית שהזמינו אותו להיכנס פנימה. "הוא ביקש ממני למסור את ברכתו לנערה שהאירה את הדרך לחסידים, ולומר לה כי הוא מאחל לה חיים מאירים, א לעכטיגע לעבן".
    פעמים רבות נהגה חוה להתלוות לאמה לסבב חלוקת חבילות בבתי העיירה. לעתים אף יצאה לבדה. היא הייתה חומקת פנימה לתוך הבתים, מניחה חרש את החבילה ונחפזת לצאת, מבלי שיבחינו בבואה ובצאתה.
    לרוב, הצליחה לשמור על אלמוניותה, אך אישה אחת, קשישה ועיוורת, ידעה מי אחראי לחבילות משיבות הנפש המגיעות אליה.
    כאשר היתה הקשישה פוגשת את חוה, נהגה להרעיף עליה ברכות מעומק ליבה, ברכות אשר תצטרפנה אל מעשי החסד שעשתה, ותעמודנה לזכותה בשעות קשות שתבואנה.

    חורף היה, והשלג ירד ללא הפוגה. הם היו שלושה ילדים קטנים, אך ידעו היטב להיזהר. הבחינו בערימה גבוהה של שחת, מקום מפלט ומסתור, מיהרו אליה, להתחפר בתוכה, להתחמם ולשקוע בזיכרונות מימים טובים יותר. לרגע אחד, ארוך מדי, שכחו מהשלג, וגם לא ידעו שסמוך מאוד נמצאת הכנסייה.
    אדם ערמומי היה הכומר, אדם אשר ידע היטב מהי משימתו בחיים. עסוק היה כל העת בחיפוש אחר ילדים יהודיים משוטטים. נהג לקדם את פניהם בחמימות, מעניק להם תחושה שניתן לבטוח בו. מחבק את נשמותיהם הפצועות בגלימתו הארוכה והשחורה עד שהאימה הטבעית שחשו מפניה התחלפה ברגשי כבוד ואהבה. בקומו אותו בוקר, הבחין במעטה השלג המכסה את העולם. השדות היו שקועים בתרדמת חורף, ומחירו של יהודי היה שני קילו סוכר. תוכנית הפעולה שלו התאימה.
    הוא הביט בעד החלון המכוסה שכבת כפור אל העולם העגום שבחוץ, לפתע הבחין בטביעות רגליים קטנות, טריות בשלג. קרא קריאת שמחה ונחפז להתעטף במעילו הכבד ולצאת אל הקור. הכומר מיהר בין פתיתי השלג, הבל פיו נפלט כעננים לבנים. הגיע אל ערימת השחת וחש את הניצחון הממשמש ובא. פסיעות רגליים קטנות – יש להן משמעות אחת בלבד.
    "ילדים". הוא אמר, וקולו מתוק, חמים ומעורר אמון. "ילדי היקרים, האומנם לא קר לכם כאן? האם לא יהיה לכם נחמד ונעים יותר לבוא איתי לביתי? שם בוערת האש בתנור, שם מחכה לכם כיכר לחם טרייה". הוא
    השתתק, ממתין.
    בתוך ערימת השחת, תלו אחיה ואחותה של חוה מבטים שואלים, מתחננים, באחותם.
    "אנא, הרשי לנו ללכת. הפצירו בה עיניהם הקטנות. הוא הזכיר כיכר לחם! הוא דיבר על אח בוערת ובית חם".
    חוה התלבטה. הכומר המשיך לדבר. הוא דיבר על תענוגות נהדרים הממתינים להם בביתו, המרוחק מטרים בודדים משם. פתע השתנה טון דיבורו והוא הפך נוקשה. כעת דיבר על הסיירים הגרמניים המסתובבים באזור, שעד כה לא הבחינו בהם באורח פלא. הם בוודאי רוצים לחיות, הלא-כן?

    לא הייתה כל ברירה. חוה ידעה: אם לא ילכו עם הכומר, יימסרו בוודאות לידי הרוצחים. זחלו ויצאו לאיטם מערימת השחת. פניהם כחולות מקור, ידיהם מנוקדות בכוויות כפור. חלשים מהרעב הממושך.
    הכומר עטף אותם במעילו והובילם לביתו, הושיבם מול האח הבוערת, הגיש להם לחם כאוות נפשם, לראשונה מזה זמן כה רב.
    אבל חוה ידעה שאין ארוחות חינם. ולא היה עליה להמתין זמן רב כדי לשלם תמורתן…
    הם נלקחו לחדר גדול, מוזנח, חשוף מכל ריהוט מלבד פריטים הקשורים לדת הנוצרית. צחנה של טומאה מלאה את החדר, וילדים רבים היו בו.
    נשמות יקרות, טהורות, שנפלו לקנאותם של הכמרים, שאבדו בחשכת הכנסייה והמנזרים.
    "חזרו אחרי". פקד הכומר על הילדים, והחל לדקלם בניגון חסר חן את מילותיה של הדת אשר הביאה למותם של יהודים כה רבים במשך דורות.
    הילדים לא היססו. הם חזרו אחריו שורה אחר שורה, כפי שנצטוו. דבר לא נעלם מעיניו של הכומר – מי שדילג על שורה נאלץ לחזור עליה שוב.
    רק ילדה אחת קטנה שתקה ולא אמרה דבר.
    הכומר קרא לה לקדמת החדר. עשרות זוגות עיניים התמקדו בה, בעוד היא פוסעת לקראתו בראש מורם, עיניה בוערות. ברכתו של ה"אמרי אמת" מלווה אותה. "שתזכה לחיים מאירים".
    "מדוע אינך חוזרת אחרי?" שאל הכומר בתקיפות.
    "אינני יכולה", השיבה.
    "מדוע לא?" שאל בכעס ובקוצר רוח הולכים וגוברים.
    "איני מסוגלת לומר את המילים, אמרה שוב, וגם אחי ואחותי לא יאמרו אותן". קריאת תיגר של ילדה.
    הכומר לא נתקל מעודו במחזה מעין זה.
    "את יודעת, הוא אמר, שאם לא תחזרי אחרי איאלץ לשלוח אותך החוצה. ואת גם יודעת מי מחכה לך בחוץ…"
    היא הישירה את מבטה אליו ואמרה: "אם ירצה ה' שאחיה, אזי אחיה. יהיו אשר יהיו מעשיך ומעשיהם של אנשיך!"
    הכומר רתח מזעם. "כך את אומרת? ובכן, הסתלקי מכאן, ילדה טיפשה. קחי אתך גם את אחייך הקטנים ולכו אל מותכם!"
    חוה לא חזרה בה. היא נעצה בו מבט גאה, ומילים גדולות מילדה קטנה הדהדו בחדר:
    "אנו נשרוד את המלחמה ונשוב לכאן, כדי להוכיח לך כי האלוקים שלנו חזק יותר מאליליך".
    היא הייתה בת אחת-עשרה כאשר הובילה את אחיה ואחותה במעלה המדרגות. החוצה, אל זרועותיהם של השלג והגסטאפו. כעת היא עומדת בשלג של אושוויץ, השתקפותו של הגיהינום עלי אדמות. ניצבת חוה לבדה, נערה צעירה אשר לה ניסיון חיים עשיר ועצוב. היא מצטמררת מן הרוחות העזות, הצובטות בבשרה הכחוש, בעוד החיילים הגרמנים מהדקים את מעיליהם הכבדים, המחממים. נראה שכאן עומדים
    חייה להסתיים. קרוב לודאי שזהו לילה האחרון. לעולם לא תשוב לאחיה, לאחותה. לא תזכה לצאת מכאן, להקים בית ולהיות לאם.
    היא ידעה זאת, כאשר נפרדה מאחיה לפני רגעים מספר. מהבעת פניהם הבינה שאף הם יודעים.
    מדוע עומדים להורגה? היא אינה יודעת, אך ידוע לה שכאן לא זקוקים לסיבות כדי להרוג יהודי.
    קצין ה-אס.אס. ניצב לפניה. חיוך לעגני מרוח על פניו, שחותם הנעורים עדיין עמד בהן. מעיניו נשקף בור עמוק, שחור, נבוב. חוה הצטמררה. הוא הניף את אקדחו מכוון את לוע האקדח אל רקתה. היא לחשה "שמע ישראל" והביטה במבט אדיש באצבע הלוחצת על ההדק. היא חשה כאילו כבר יצאה נשמתה מן הגוף והיא משקיפה על המחזה מן הצד, מלמעלה, מעולם אחר.

    דבר לא קרה.
    קול נקישה נשמע, אך לא נפלט כדור מן האקדח. הבעה של פליאה מעורבת במבוכה עלתה על פניו של הנאצי. מעולם לא אירע לו דבר מעין זה. הוא פתח את האקדח, מוודא שהכול כשורה. למרות שכל החלקים היו במקומם, חשש להשתמש שוב באקדחו לפני שיעבור בדיקה מדוקדקת.
    הוא קרא לעברו של שומר אחר: "הלמוט, תן לי בבקשה את האקדח שלך, ביטע (בבקשה). משהו לא תקין באקדח שלי". הלמוט מסר לו את אקדחו ללא מילה, והחייל ניסה שוב. הוא הניף את האקדח וכיוונו לעבר
    הנערה הצנומה הניצבת מולו קפואה על מקומה. לחץ על ההדק, מצפה לרעם הירי, להדף ולצעקה.
    שוב נשמעה נקישה. "קליק", ותו-לא. עיניו נפערו בתדהמה, ושמץ פחד הזדחל למבטו. הוא החליט לנסות פעם אחת נוספת. קרא לחייל אחר ושאלו האם האקדח שלו תקין.
    החייל נפגע משאלתו. "רק לפני כמה דקות השתמשתי בו". אמר, מציג כיצד הוא מכוון את אקדחו לעבר מטרה מרוחקת ולוחץ על ההדק.
    הקצין הגרמני הרים את האקדח בזהירות, חובק את הכלי הקטלני כבובה. פעם שלישית כיוון את הלוע. פעם שלישית לחץ על ההדק. פעם שלישית שמע אך קול נקישה. נראה כי מישהו אינו חפץ במותה של הנערה.
    "ראוס! חזרי לצריף שלך!" צרח החייל המבועת. והיא סבה לאחור, רצה.
    רצה חזרה לארץ החיים.

    המלחמה עמדה להסתיים וחוה עדיין כאן, עם אחיה ואחותה. ואז ניחתה עליהם מהלומה נוראית. אחיה הקטן, האהוב, חלף באחת מסמטאות המחנה ונתקל בקבוצת שומרי אס.אס. הוא היה רק ילד קטן והם היו שליחיו של השטן בעצמו. כלבם נקרא בפיהם "מענטש" (אדם), אך לו הם קראו "כלב".
    עוד ביטוי לשנאתם החולנית וחייהם המעוותים של חיות אדם אלה. הוא עמד מולם כאיש קטן, מביט בהם בעיניים למודות ניסיון. לקולות הצחוק וההנאה השטניים פעל הכלב בדיוק כפי שאולף לעשות, עד  שהשתררה דממה. לא נותר זכר לילד קטן ואהוב, וחוה הייתה עדה למחזה האימים. באותו רגע איבדה את הרצון לחיות. איזה טעם יש לחייה אם משפחתה עלתה בעשן המשרפות השמימה ואחיה הקטן נקרע לעיניה לגזרים?
    חיילי הצבא הרוסי שבאו לשחרר את המחנה בסיום המלחמה, מצאו נערה צעירה שהזקינה טרם זמנה. חוה הייתה חולה מאוד, רזה וחלשה, ועברו שבועות ארוכים עד ששבה לאכול. אך גם כאשר החלה להתאושש ולהתחזק, גם כאשר חזרה להתעניין בסובבים אותה, משהו חסר. חוה הצעירה איבדה את יכולת הראיה שלה.
    היא שכבה במיטה נטושה ואומללה. נואשת, על סף הכניעה. הימים נדמו לה כלילות, והלילות נראו כנצח. ספק אם תשוב אי-פעם לראות.
    לילה אחד, בו נדמה היה לחוה כי הייסורים יימשכו לנצח, ואבדה כל תקווה, הופיעה בחלומה הקשישה העיוורת שנעזרה בה בשנות ילדותה. איש אינו יודע מה היו דבריה, אך למחרת בבוקר החל כוח הראייה לשוב אליה. קמעה-קמעה, תחילה צלליות ודמויות מטושטשות, ואחר-כך הלכה ראייתה והתבהרה. חוה שבה לאיתנה בגוף, וחשוב מכך, בנפש. הברכה שהעניקה לה האישה העיוורת, באה לעזרתה בשעת צרה.
    ההחלטה לחזור אל הכומר, לקיים את הבטחתה לו ולקדש שם שמים בעצם היותה בחיים, גמלה בליבה תוך זמן קצר.

    חלף עוד פרק זמן עד שהייתה חזקה דיה לעמוד בטלטולי הדרכים, וחוה יצאה לדרך.
    היא נסעה ברכבות לצד בני העם שכה שנא אותה ואת בני עמה. חולקת קרון אחד עם כפריים מגושמים ונשותיהם המדיפות ריחות כבדים של שום וזיעה, נודדת בדרכים לא דרכים. ובתום מסע ממושך ומייגע, הגיעה לכפר מולדתה. פסעה ברחובות הכפר ברגליים רועדות מחולשה ופחד. עדיין היה בכוחה של דמות יהודית להתסיס את דמם של הפולנים. לבסוף הגיעה אל הכנסייה. מבנה העץ עדיין ניצב שם, כפי שניצב באותו מקום עשרות בשנים, מסית ומשלהב את ההמון הפולני לשנוא. מה עזה היא השנאה…
    חוה נקשה על הדלת, חלשה עדיין מיסורי שנות המלחמה, אך הברק בעיניה זוהר כתמיד. דרוכה לקראת "לעכטיגע לעבן", החיים המאירים, אותם הבטיח לה ה"אמרי אמת". הדלת הכבדה סבה על ציריה בדממה.
    הכומר ניצב על המפתן, מתנשא מעליה בקומתו. הוא הזדקן, ופניו היו חרושות קמטים. הוא בהה בה בדממה. אט-אט, סקר את דמותה, מבחין בניצוץ שבעיניה. ואז, לפתע, זיהה אותה, וחיצי שנאה וזעם נורו מעיניו.
    "הסתלקי מכאן! צרח במלוא גרונו, אינך יודעת שאם תישארי כאן אהרוג אותך?"
    "מיד אלך", אמרה חוה בקול רגוע, מסתירה את רגשותיה האמיתיים. "רק רציתי להראות לך כי אכן נותרתי בחיים. עליך לזכור: האלוקים שלי חזק יותר מאליליך".

    הכומר חטף רובה ציד שהיה תלוי על מסמר ליד הדלת, וכיוון אותו לשמיים. הוא לחץ על ההדק שלוש פעמים, וחוה נמלטה משם, יודעת כי השיגה את מטרתה.
    היא שרדה. היא חיזקה ללא הרף כל מי שהיה בסביבתה, דאגה לכך שלא יאכלו יותר ממה שגופם המעונה יכול לעכל בבת-אחת, מחתה את דמעותיהם של הילדים והשיבה לשאלותיהם כאשר ליבם הדווי העלה
    ספקות ותהיות שלא היו להם מעולם.
    לבסוף, כאשר החלה שגרת החיים לחזור למסלולה כתמיד, מצאה את עצמה באנגליה. שם היא עתידה לפגוש את בעלה, בן תורה ובעל שיעור קומה. זו הייתה הדמות איתה חלמה תמיד להקים את ביתה.
    באותם ימים, לא רצתה אף אחת להינשא לבן תורה. הכל היו יגעי מלחמה, והבנות רצו ליהנות מחיים נוחים, מרווחה כלכלית ומשפע. אך לא הרבנית חוה ליברמן. היא ביקשה להינשא למי שיקדיש את כל חייו ללימוד תורה וקיום מצוות. החברות שהשתתפו בשמחת ארוסיה, מספרות כיצד קרנו פניה, לא רק בשל שמחתה על היותה כלה, אלא בשל אהבת התורה אותה גילם חתנה באישיותו.

    חוה, הרבנית ליברמן ע"ה, נפטרה בערב פסח תשס"ז. בימי השבעה, הגיעה לבית המשפחה מנהלת של אחד הסמינרים החשובים בארץ. היא סיפרה כיצד נשלחה לבית הרבנית כפליטת מלחמה, כדי להתחזק ביראת שמיים.
    בבית משפחת ליברמן, כך סיפרה, פגשה זוג ללא אמצעים, בעלי עבר קשה. זוג, שהגיוני ביותר למצוא אותם שבורים ורצוצים. אך היא מצאה שני אנשים ספוגים באהבת תורה, שופעי חמימות ושמחת חיים שהדביקה את כל הסובבים אותם, מאושרים ומודים על עצם היותם בחיים.
    לפני כעשרים שנה עברה משפחת ליברמן להתגורר בצפת. שם כיהן הרב ליברמן כרב וראש כולל בהר כנען עד לפטירתו. הרב והרבנית ליברמן השאירו אחריהם משפחה מפוארת, כל צאצאיהם יהודים שומרי תורה ומצוות, חסידים יראים ושלמים, לתפארת כלל ישראל.
    כפי שסיפרה בתה, מרת טויבי ווינברג שתחי'

     

    נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלת הילדים שירה חדשה



    0 תגובות