אנשים נוהגים לומר כי אילו היה ה' מחולל בימינו ניסים גלויים לעם ישראל, היה קל יותר להאמין בו. אילו רק היה דואג לקריעת ים או שניים לפי הצורך, או שולח מגפות להשמיד את שונאינו מדי פעם, לא הייתה להם
בעיה להאמין. הכול היה ברור ומאיר כבדולח. אך האמת היא, שה' מחולל לנו ניסים – ניסים רבים מספור, הן לעם ישראל ככלל והן לכל אחד ואחת מבניו ובנותיו בפרט. אך כדי לקבל את המסר, יש למלא אחר תנאי אחד: צריך לפקוח עיניים.
קחו למשל את מלחמת המפרץ הראשונה: שלושים ותשעה טילי סקאד שוגרו ממדבריות עיראק לכיוון ישראל; רבים מהם גרמו לנזקים ברכוש, אך רק אדם אחד נהרג. האין זה נס? נראה לי שעלינו להתקין במוחנו "חיישני ניסים" כדי שנוכל להעריך נכוחה את אינספור הניסים הקורים לנו ללא הרף, על כל צעד ושעל.

הנה, הקשיבו לסיפור שארע לי. כיצד ייתכן שמעשה כזה יתרחש מבלי לחולל מהפך בחיי? ובכל זאת, זה לא קרה. השינוי, זאת אומרת. בכל אופן, לא מיד. אבל אני מקדים את המאוחר. תחילה, אציג את עצמי בפניכם: אני רופא. לא תמיד הייתי דתי כפי שאני היום. בתקופת התמחותי כרופא מתחיל עבדתי בתורנויות של שש-עשרה שעות, ככל חברי, ועדיין זכורה לי ההרגשה של הניסיון להמשיך ולתפקד כשהעולם הולך והופך לכתם מטושטש מול עיני. ברוך ה', הימים ההם מאחורי, מזמן.
בכל אופן, במהלך אחת מאותן תורנויות הובא לחדר המיון אדם בגיל העמידה, שלפי בגדיו הבנתי כי הוא נוהג להתאמן בריצה קלה – מה שנקרא "ג'וגינג". כפי הנראה, במהלך הריצה קיבל התקף לב רציני והתמוטט באמצע הרחוב. האמבולנס הגיע למקום במהירות, אך החובשים המוסמכים לא הצליחו להחיותו, והם "הטיסו" אותו אלינו, לבית-החולים. באותו יום הייתי תורן בחדר המיון. פתחתי את צווארון חולצתו במשיכה, מיששתי את הדופק ופקדתי על הצוות להתכונן להחייאה. הצמדתי לפניו מסכת חמצן
ומכונת ההנשמה החלה להחדיר אוויר לריאותיו. התחלנו בטיפול ההחייאה, עובדים כצוות מיומן.
מצבו היה גרוע, ובשלב מסוים חשבנו שזהו, איבדנו אותו; ואז הבחנו בתגובה קלה: דופק חלש נראה על המכשירים, מצביע על זרימת דם קלושה החולפת דרך הלב, לרגע אחד בלבד. כמעט שפרצנו בשאגות
שמחה על החייאת מישהו שהיה כה קרוב למיתה, ולפתע החלו כל המכונות לצפצף כמטורפות, מאותתות לנו שאנו עומדים לאבד אותו. שוב ניסינו בכל הכוחות להצילו, נאבקים על חייו, מושכים אותו הרחק מן התהום, אבל הוא החליק ונשמט מבין ידינו.
לצערנו, כל הניסיונות עלו בתוהו, ותוך רגע קצר עזב האלמוני את העולם הזה, מבלי לדעת עד כמה התאמצנו להמשיך ולהחזיק אותו כאן, אתנו. לאבד מטופל, אחרי שניסית בכל כוחותיך להחזיק אותו בחיים – זהו אחד הניסיונות הכואבים ביותר שרופא חווה במהלך עבודתו. אך לרוב פשוט אין לך זמן לשקוע במחשבות; בדרך-כלל, לא ניתנת לך השהות להוריד עליו דמעה. הצוות הרפואי מחליף מבטים עצובים, היהודים מביניהם מפטירים "ברוך דיין האמת", וכולם ממשיכים הלאה, למקרה החירום הבא, לפציעה
הבאה, לנפגע הבא.
באופן לא שגרתי, באותו יום היה שקט במיוחד בחדר המיון, לאחר שאותו אדם נפטר. ניתקנו את המכשירים והחזרנו את כל הציוד הרפואי למקומו. מישהו כיבה את מכונת ההנשמה, שהרי לא ניתן עוד לעשות למענו דבר. התבוננתי מן הצד, בעוד האחיות וצוותי הסיוע עובדים בשיטתיות, ועיני הוצפו דמעות. התפעלתי מיעילותם ומזריזותם. הם כבר כיסו את ראשו בסדין, וכל שנותר היה להמתין לאנשי החברא קדישא. לפי המסמכים שנמצאו בארנקו ידענו שהוא יהודי, ובית-החולים כבר התקשר לבני ביתו, תוך כדי ניסיונותינו הנואשים להציל את חייו.

החדר, אשר בו התרחשה פעילות קדחתנית עד לפני דקות מספר, היה עתה דומם ושקט. אדם אשר התעורר בבוקר בריא ושלם – מוטל על המיטה ללא רוח חיים. לצערנו, מתרגלים הרופאים למצבים מעין אלו.
אודה, כי באותן דקות לא שקעתי במחשבות מעמיקות במיוחד על החיים ועל שבריריותם, על היותי בן-תמותה בעצמי, ובמחשבות נוספות מסוג זה. פשוט ישבתי מתנשם בכסאי, מנסה להתאושש מן המאמץ הפיזי, וממתין למקרה החירום הבא.
החדר היה חשוך; הווילונות הוסטו וכיסו את החלונות. המנורות החזקות שהודלקו קודם לכן והאירו את המיטה כובו, והמכשור הרפואי ניצב סביב, דומם. עדיין ישבתי שם. משום-מה, לא מצאתי בי כוח לקום ולהמשיך עבור בין המיטות, מה שעשיתי בטרם הפסיקו אותי לטיפול במקרה חירום. יתרה מזאת, אפילו מכשיר ה"ביפר" שלי דמם. ואז, בדיוק כאשר ביקשתי לקום ממקומי ולחזור לפעילות, הבחנתי בזווית עיני בתנועה.

יכול אני לומר לכם בוודאות כי קיימים מקרים שבהם מבחינים בעוויתות ובתנועות קלות אצל נפטרים, תיכף אחרי המיתה; על פי רוב זוהי תגובה של מערכת העצבים, תגובה חסרת משמעות, ואנחנו איננו מתייחסים לתופעה.
במקצוע כשלנו, חייב אתה ללמד את עצמך להתעלם מדברים מסוימים, שאם לא כן, לא תוכל לבצע כלל את מלאכתך. אבל כאשר ידו של אותו בר מינן התנועעה מתחת לסדין, חשתי באופן אינסטינקטיבי – למעשה, הייתי בטוח במאת האחוזים – שאין מדובר בעווית של העצבים. היד התנועעה מכיוון שאותו אדם, שנפטר זה-עתה מהתקף לב חמור, חזר לחיים!
זינקתי ממקומי כאילו נעקצתי על ידי להקת צרעות, ומיהרתי לעבר המיטה כמשוגע. גחנתי, משכתי את הסדין והבטתי בפניו, ואז הוכיתי בהלם. עיניו היו פקוחות, והוא נעץ בי מבט חודר. באופן אוטומטי הושטתי את ידי לעבר חזהו, כדי להתחיל בעיסוי-לב ולנסות להחזירו לחיים, אך ה"נפטר" אותת חלושות בידו, מנסה לסמן לי 'לא! אל תנסה להחיות אותי!' הוא הושיט את ידו, מכוון באצבעו הישר אלי.
"ה… השם… שלך… חיים מאיר?" שאל אותי בקול ניחר; ואם מעולם לא הזדמן לכם לדבר עם "מת", הרשו לי להבטיחם כי אין זו חוויה נעימה כלל וכלל.
"כ-כ-כן", גמגמתי, "זהו שמי, אבל אנשים קוראים לי בארי".
הוא התעלם מתגובתי המבוהלת והמשיך לשאול אותי שאלות נוספות.
קולו הצרוד והחלוש נשמע ברורות בדממה המוחלטת ששררה בחדר.
"האם אתה מניח תפילין?" הייתה שאלתו הבאה.
"אה… לא, אינני מניח תפילין", אמרתי בהיסוס, חש כאילו מבטו עומד לפלח אותי לשניים.
"מדוע לא?" שאל, מרים את קולו. הוא לא המתין לתשובה, אלא המשיך במתקפה. "האם אתה מקפיד על כשרות המזון שאתה אוכל?"
"לא", שוב עניתי, "אינני מקפיד על-כך".
"מדוע לא?" שאל, קולו הולך ומתחזק. ואז, כפי הנראה, החליט המת שקיבלתי די מוסר ליום אחד; ללא אומר שקע בחזרה במיטה, ונפטר – שוב.
הפעם, אכן הייתה אתי גופה בחדר, והפעם לא חשבתי להתיישב ולהירגע.
בדקתי אצלו סימנים חיוניים ווידאתי כי הוא אמנם אינו עוד בחיים. כיסיתי אותו בסדין ופניתי לחדר הרופאים

נו, אתם חושבים בוודאי שאחרי מחזה מעין זה, יצאתי מהדלת, נכנסתי למכונית ומיהרתי למרכז הראשון שיכולתי למצוא העוסק בקירוב רחוקים!
אך מה שקרה בפועל היה שונה מאד ורחוק מכך. נכנסתי לחדר הרופאים וקראתי בקול לעבר קבוצת הרופאים שישבו על הספות, לוגמים כוסות קפה:
"היי, חבר'ה, אתם חייבים לשמוע – לא תאמינו מה קרה לי!" ואז חלקתי איתם את סיפורי, שהתקבל בגיחוכים ובחיוכים משדרי פקפוק, מלווים בהרמת גבות ושפתיים מעוקמות. משום-מה, למרות שברור היה לי כי חוויתי נס גלוי ואמיתי, נשארתי רגוע למדי. המשכתי באותו מסלול חיים, בדיוק כפי שהם התנהלו עד כה. רק שנים אחר-כך, כשחזרתי בתשובה, חדרה למוחי ההכרה  עד כמה אותו מאורע בודד תרם למסע שלי בדרך להיותי יהודי דתי.

אז זהו, זו הנקודה שרציתי להעביר. אנו אומרים: אילו היה ה' שולח לנו נס אמיתי מדי פעם, היה זה עוזר לנו כל-כך. היינו רואים שהוא נמצא, היינו יכולים להאמין יותר – אבל האמת היא, שה' עושה זאת! ה' שולח
לנו ניסים ללא הרף, בכל יום ויום, בכל שעה ובכל רגע. עלינו רק לפקוח עיניים ולהבחין בניסים, להניח להם לחדור לחיינו ולשנות אותנו, להפוך  אותנו לטובים יותר. ייתכן שהנס שלך לא יהיה מדהים כמו הנס שאירע לי, אבל הוא שלך, ונשלח אליך משמים, להאיר לך את הדרך בכיוון הנכון. רק השגח והיזהר, שכאשר הוא יגיע, לא ימצא אותך הנס מסב את פניך. שהרי בדיוק כפי שאז, בימי קדם, היו ניסים למכביר, כך הוא הדבר אתנו, בימים אלו ממש.

מבוסס על סיפור המופיע בספרו של הרב שמשון פינקוס על חנוכה

נחמן בלצר הוא סופר ומנצח מקהלת שירה חדשה