מעבר לאתר המותאם




1

גם אני הייתי שם / אסתי פלד

אסתי פלד | צילום: בועז בן ארי 2 Comment on גם אני הייתי שם / אסתי פלד
11:49
26.10.20
עמית דניאל No Comments on נפתלי בן מירנה לאה; בנט יעבור ניתוח בגב

התכניות האחרונות

ארכיון תוכניות מוקלטות

גם בפייסבוק

היום ברדיו

[daily-schedule schedule=1]

פוסטים אחרונים

תגיות

כן, גם אני הייתי שם.

איפה,אתם שואלים? נו, באמת. לא קשה לנחש…

התקשורת החרדית וגם כזו שאינה-לא ממש אפשרה לאי מי מאיתנו להתעלם, ואיפה שלא הסתכלת ה(ת)קיפו אותך הכותרות הזועקות.. .אז אם תרצו זו היתה "עצרת ההמונים" או שמא "מחאת הגיוס" ואם ממש תתעקשו-נלך על "הפגנת המיליון"….

כך או אחרת-אני הייתי שם.

ולא, לא הייתי שם לבד. כמוני הגיעו עוד נשים רבות וטובות-באו בגופם, באו בליבם, אבל באו!
הייתי שם בליבי, עם בעלי, עם בניי, שהגיעו לשם למטרה אחת: לצעוק בקול גדול את אהבתם לתורה, ויודעים מה? יותר מהכל הייתי שם איתה, עם התורה.

מה לה ולתורה? אתם שם בבית מרימים גבה או שתיים, בלמוד היא מתייגעת? מבינה משהו ברזיה הגבוהים? או ,נגיד, מונחת בהוויות אביי ורבא?……

אז זהו, שלא.

התורה בשבילי היא לא עוד איזו סיסמא קלושה או מוטיב עלום, בשבילי התורה היא החיים בעצמם.
לצליליה אני קמה בבוקר, ולנעימת לימודה אני נרדמת בלילה. היא נושבת לי בבית, ספוגה בכתלים.
ולמתיקות שלה-אף אחד לא יכול.

כי מי אם לא היא, נותנת לי את הכח לעמוד ולבשל ארוחה טובה לבעל ולבנים- כי הם תכף חוזרים מה"סדר" ומגיע להם את האוכל הכי טעים בעולם!? האהבה הזו לתורה מזרימה בי אנדרלנין חדש, ולא משנה כמה הייתי עייפה קודם….

רק בשבילה אני מוכנה לוותר על נוכחותו הנחוצה של הבעל-גם כשאני קורסת תחת העומס, כמעט לא זוכרת איך קוראים לי, "לך תלמד" -אני אומרת לו בביטחון שאין לי מושג מאיפה הבאתי, אני כבר לא רואה בעיניים, אבל הלב-רואה, ואוהב, ולא מוותר. התורה-היא, במקום הראשון.

כי היא הברכה שלנו בבית, האושר שמציף לנו את הלב כשאנו שומעים חידוש של הילד, השמחה האדירה לדעת שהבן בישיבה עושה חייל, השלווה המתוקה שפושטת בכל האבריםלשמוע את נעימת הלימוד מתנגנת בבית.

זאת התורה שלי, וזה חלקי בה. נו, אז מה רציתם , שאני לא אהיה שם??

פורים שמח, בינינו אין שמחה אמיתית כשמחת התורה.

 

הכותבת היא רכזת אקטואליה ועורכת המהדורה המרכזית ברדיו קול חי



2 תגובות

מיין תגובות
  1. 1

    גם אני הייתי שם.
    בליבי.
    נאבקת בכוח שלא להיקרע מהקרע.
    מסתכלת בחשש על גדולי הדור "שלי" לאורם גדלתי והתחנכתי, שאמרו שלא ללכת (בגלל ניסוח של כתב??? של עיתון????) נאבקת מול שאלות קשות של ילדיי המתוקים אם ראש הממשלה הוא כמו אנטיוכוס, ומנסה להתמודד רק על דרך החיוב: אבא שלנו הלך, נסע וצעד, את כל הדרך הארוכה מהיישוב שלנו (בעומק של אחרי ה"קו הירוק") כי אבא שלנו כואב. אבא שלנו לומד תורה ולמרות שכיפתו "סרוגה" הוא לומד בהתמדה וכואב את המהלך הקורע, הקיצוני, הכל כך משניא שפילג והשחית.
    וגם כעת, שבוע לאחר העצרת (כי אכן עצרנו, חשבנו, הזדהינו), אני עודי כואבת את אותו עיתון שחושב שכעת התשובה היא הגברת השנאה, הגברת המחלוקת, על ידי פגיעה נוספת. משל אם פגעו בתורה נפגע כרגע גם בארץ ישראל ומתוך כך גם בעם ישראל. הרי אם חלק אחד במשולש חסר – אולי כדאי כבר לגזור את כל חלקיו? ואולי כדאי שבכלל המשולש הזה יהיה עיגול או ריבוע? מה זה משנה? פגעו בתורה – נפגע בהכל.
    אין לי כלל תשובות. אולם היסטוריה זכתי ללמוד, ועודי זוכרת את שנאת החינם של בית שני עליה למדנו בפלא – הרי יש בית מקדש! ישנם כהנים וצדיקים! עבודת ה', תנאים ונשיאים! ואיך זה חרב בתינו??? בעבור צרות העין. בעבור כל אותם "עסקנים" שדואגים ללבות את אש התמיד של השנאה היוקדת ולהדגיש רק את הרע, המפלג והמיותר.
    דווקא בימים אלו כה זקוקים אנו, האנשים הפשוטים, להפעיל גם את ההיגיון שלנו, את האהבה לכל יהודי ולכל צורה של שמירת המצוות ולהרבות אהבה ואחווה בינינו. הפוליטיקאים, העיתונות, התקשורת ואולי גם חלק מאנשים שיכנו עצמם כ"רבנים" ינסו לדבר על למה חשוב שנישנא. הם יעטפו במילים יפות כגון "לחדד" "להדגיש את ה"לעומת" " ועוד מני משפטים. אולם לעניות דעתי – כל אדם שמכניס את זרע הפירוד בליבנו הרי הוא מפספס את העיקר כרגע. התמימות, האהבה והחום לתורה, למצוות ולעם ישראל הם כלי התיקון הגדול של כל המצב הנורא הזה שנוצר כעת, ואלו המידות שיוציאו אותנו מן הקלחת הרושפת הזו. בנים כולנו ל ה'. ולו רק נזכור זאת.