כן, גם אני הייתי שם.
איפה,אתם שואלים? נו, באמת. לא קשה לנחש…
התקשורת החרדית וגם כזו שאינה-לא ממש אפשרה לאי מי מאיתנו להתעלם, ואיפה שלא הסתכלת ה(ת)קיפו אותך הכותרות הזועקות.. .אז אם תרצו זו היתה "עצרת ההמונים" או שמא "מחאת הגיוס" ואם ממש תתעקשו-נלך על "הפגנת המיליון"….
כך או אחרת-אני הייתי שם.
ולא, לא הייתי שם לבד. כמוני הגיעו עוד נשים רבות וטובות-באו בגופם, באו בליבם, אבל באו!
הייתי שם בליבי, עם בעלי, עם בניי, שהגיעו לשם למטרה אחת: לצעוק בקול גדול את אהבתם לתורה, ויודעים מה? יותר מהכל הייתי שם איתה, עם התורה.
מה לה ולתורה? אתם שם בבית מרימים גבה או שתיים, בלמוד היא מתייגעת? מבינה משהו ברזיה הגבוהים? או ,נגיד, מונחת בהוויות אביי ורבא?……
אז זהו, שלא.
התורה בשבילי היא לא עוד איזו סיסמא קלושה או מוטיב עלום, בשבילי התורה היא החיים בעצמם.
לצליליה אני קמה בבוקר, ולנעימת לימודה אני נרדמת בלילה. היא נושבת לי בבית, ספוגה בכתלים.
ולמתיקות שלה-אף אחד לא יכול.
כי מי אם לא היא, נותנת לי את הכח לעמוד ולבשל ארוחה טובה לבעל ולבנים- כי הם תכף חוזרים מה"סדר" ומגיע להם את האוכל הכי טעים בעולם!? האהבה הזו לתורה מזרימה בי אנדרלנין חדש, ולא משנה כמה הייתי עייפה קודם….
רק בשבילה אני מוכנה לוותר על נוכחותו הנחוצה של הבעל-גם כשאני קורסת תחת העומס, כמעט לא זוכרת איך קוראים לי, "לך תלמד" -אני אומרת לו בביטחון שאין לי מושג מאיפה הבאתי, אני כבר לא רואה בעיניים, אבל הלב-רואה, ואוהב, ולא מוותר. התורה-היא, במקום הראשון.
כי היא הברכה שלנו בבית, האושר שמציף לנו את הלב כשאנו שומעים חידוש של הילד, השמחה האדירה לדעת שהבן בישיבה עושה חייל, השלווה המתוקה שפושטת בכל האבריםלשמוע את נעימת הלימוד מתנגנת בבית.
זאת התורה שלי, וזה חלקי בה. נו, אז מה רציתם , שאני לא אהיה שם??
פורים שמח, בינינו אין שמחה אמיתית כשמחת התורה.
הכותבת היא רכזת אקטואליה ועורכת המהדורה המרכזית ברדיו קול חי