לפני שנים מספר היה הדבר. מורי ורבי ערך ברית בירושלים, בערב שבת.
הברית נקבעה לשעה 9:15 בבוקר, ומכיוון שאני מתגורר ברמת בית-שמש, חשבתי כי מן הראוי לנסוע במונית ולא לסמוך על התחבורה הציבורית.
כידוע לכל, נסיעה במונית בארצנו הקדושה הופכת על פי רוב ל"חוויה", ואף נסיעה זו לא איכזבה. הנהג היה בחור נעים, לא דברן גדול – כך לפחות התרשמתי בתחילת הנסיעה. באמצע הדרך לירושלים, שאלתיו לשמו.
"רוטשילד," אמר.
"האמנם?" התפלאתי. "האם יש לך קשר כלשהו עם משפחת הבנקאים
המפורסמת?"
"רוטשילד הוא שמי הפרטי. שם משפחתי הוא בנימין, קיצור של 'בנימינוב'. כך נקראנו כשגרנו באוזבקיסטן. אך סבא-רבא שלי היה ידיד קרוב של הברון רוטשילד."
"נעים להכיר, ר' רוטשילד. וכיצד הפך סבא-רבא שלך לידיד קרוב של ענק הפיננסים דאז?" כמה מוזר, חשבתי לעצמי, שאחד מאבותיו באוזבקיסטן התיידד עם הרוטשילדים מלונדון, פריז וציריך. כיצד הם נפגשו בכלל?
הנהג רוטשילד התבונן בבבואתי המשתקפת במראה האחורית, וחייך למראה הבעתי הספקנית.
"הנסיבות שהביאו לקרבה הגדולה בין סבא-רבא שלי לבין הברון הן פשוטות: סבי היה איש עסקים גדול. היו לו קשרים עם ספקים ולקוחות לכל אורכה של 'דרך המשי', מהמזרח הרחוק ועד למזרח התיכון. הוא עסק
בייבוא וייצוא של מוצרים שונים והיה אדם בעל ממון. בנוסף, היה יהודי גאה, שומר תורה ומצוות".
"מעניין מאד", הנהנתי, "ומה ארע לממון המשפחתי?"
"ובכן, החיים הם רצופי מהמורות", אמר הנהג בסגנון פיוטי, "הקומוניסטים היו רק אחת מהן. החיים דומים לגלגל, עולה ויורד. אך כל זה יסופר בפעם אחרת. אני אספר לך על מקרה אחד, על נסיעת העסקים הגדולה ביותר של אב-סבי, שהייתה גם האחרונה". חלפנו על-פני מה שהיה פעם היקב של מוצא, ואני התרווחתי במושבי, מאזין בשקיקה לסיפורו.

"הייתה זו השיירה של המאה", פתח רוטשילד. "כחמישים גמלים שכר סבא-רבא שלי כדי להעביר את המשלוח. הוא פיקח אישית על העמסת הסחורה – פרוות וגלילי בד – שנארזו בתוך סלים גדולים, יחד עם מוצרים שונים ממדינות המערב. בתוכניתו היה לסחור לכל אורך המסלול, עמוק לתוך יבשת אסיה, משם לפנות דרומה לאסיה הקטנה ואז לשוב הביתה.
כדי להוביל חמישים גמלים, יש צורך בחמישים מובילי גמלים, כמובן, ובנוסף לכך נדרשים סוכני מכירות, סבלים ומשרתים וכארבעים שכירי חרב חמושים שנשכרו להגן על הנסיעה. סבא-רבא שלי לא התכוון לאפשר לשודדים ולחמדנים להתנפל על השיירה שלו.
"וכך התנהלו בדרכים במשך חודשים ארוכים, נודדים ממקום למקום במסעם הממושך, עד שצרורותיהם הכילו יותר מטילי זהב, מטבעות כסף ואבנים יקרות מאשר סחורה. נקודת המסחר האחרונה שלהם הייתה
בטורקיה, משם פנה סבא צפונה, בדרכו חזרה לביתו, דרך המדבר.
"כשמונים אחוז משטחה של אוזבקיסטן הם מדבר, וכאז, כן היום, היה המדבר מקום הפקר. אכן, מתגוררים בו שבטים נודדים, אך המדבר הוא רכושם של כל עוברי דרך. באותם ימים, מי שביקש לחצות את המדבר ללא ניסיון מתאים, זכה לעתים רחוקות מאד להזדמנות שנייה: או שהמזון שבכליו אזל, או שהגמלים שלו לא החזיקו מעמד, או שהמובילים שלו נתגלו כמושחתים והפקירו אותו אי שם בשממה לאחר ש'שחררו' אותו ממשא הכסף שברשותו. אילו יכול היה המִדבר לדבר, היו בפיו אינספור סיפורי אכזריות ורוע-לב, שהתרחשו תחת שמיו הכחולים, החפים מכל ענן.
הוא היה מצביע על אינספור עצמות מבהיקות הפזורות בין חולותיו וקבורות באדמתו. אך המדבר אינו יכול לדבר, ואותם סיפורים לעולם אינם נשמעים.

"סיפוריו של המדבר לא היו זרים לסבא-רבא שלי, והוא היה מודע לסכנות; הוא הצטייד במזון ובמים בכמות מספקת לכל אנשי השיירה ולבהמות, והוא היטיב להכיר את מסלול הנסיעה, לא פחות ממורי הדרך
והגששים. רוכבי הגמלים עבדו בשירותו בנאמנות במשך שנים רבות והכירו אותו ואת מנהגיו; הם ידעו כי לעולם לא ינהל עסקים ביום אחד שבסוף כל שבוע. הם היו נאמנים לו – כך חשב – ושומרי הראש הפראיים, שכירי החרב, היו מוכנים להתמודד עם כל תוקף אפשרי.
"אך, כפי שתוכל להבין, קיים חיסרון אחד בניהול מסחר במרחבים הפתוחים, בסגנון המסחר של סבא-רבא שלי. כאשר הנך מנהל 'קרן גידור', איש אינו יודע מה הם סכומי הכסף הזורמים מחשבון אחד למשנהו; אך
כאשר עושרו של אדם הוא מוחשי כחפצים שברשותו, זהו סיפור אחר לחלוטין. גמלים עמוסי סחורה הם חזיון בולט למדי, ניתן לאמוד את הרכוש על נקלה, ולעתים לא יועיל כל אמצעי זהירות. וכך היה הפעם.
"בעודם חוצים את המדבר בדרכם חזרה, התרונן וודאי לבו של סבא לאור הצלחתו הגדולה", המשיך רוטשילד. "יכול אני לתאר לעצמי את תחושתו:
אדם במיטב שנותיו, בדרכו חזרה לביתו, ברשותו מלוא חופניים מכל טוב העולם. הוא אינו שוכח לרגע להודות לאדון הכל, מקור הברכות. על הגמל שלצידו רכב בנו – סבי – סך הכול בן חמש-עשרה, בחור לתפארה שכל אחד היה גאה להיות אביו".
ניסיתי לערוך חישובים במוחי.
"המתן רגע, לפני כמה זמן אירע הסיפור?" שאלתי את הנהג.
"הבה נראה", הוא אמר. "סבא-רבא שלי היה בן ארבעים וחמש לערך כאשר נולד סבי. סבי היה מבוגר למדי כאשר נולד אבי, אז כפי הנראה אנו עוסקים בשנות ה 90- של המאה ה 19- . במילים אחרות, אלף שמונה מאות תשעים ומשהו".

"בכל אופן", המשיך רוטשילד, "היה זה מסע העסקים הראשון של סבי, הנער הצעיר, והוא ישב זקוף וגאה על הגמל, סוקר בהתעניינות את העולם סביבו מזווית לא-שגרתית זו. הוא היה בנו של איש עשיר, בבת-עינו של אביו, מושא אהבתה של אמו המסורה. אח! כמה שפר עליו גורלו! ואז, בהיותם במרחק של חמישה-עשר קילומטרים מביתם, ניחתה עליהם ההתקפה. אילו היה זה קרב הוגן", אמר רוטשילד, "היה סבא-רבא שלי מסוגל להשיב מלחמה שערה וקרוב לוודאי שהיה מנצח. גם במקרה בו היה
במיעוט, עדיין ייתכן שהיה מנצח, תודות לתושייתו והבנתו את טבע האדם.
אך כאשר מנגד מופיעים מאות חיילים, ואילו לרשותך עומדים ארבעים שכירי חרב בלבד, עדיף להתפשר מאשר להיאבק עד זוב דם.
"תוך דקות ספורות, התחוור לסבא-רבא המצב. מהרגע בו הגיחו הלוחמים המוסלמים מאחורי דיונות החול, הוא הבין כי 'המשחק מכור', וכי שכירי החרב שלו לעולם לא יצליחו לגבור על צבא השייח'. שער בנפשך
את התמונה המדהימה: שני כוחות ניצבים זה מול זה תחת שמש המדבר הקופחת. האחד – צמא-דם ועז פנים, ללא כל נכונות לפשרה, ואילו השני – יודע היטב כי עליו לגייס את כל תושייתו כדי לשרוד בחיים. אבי משפחת בנימינוב היה דמות רבת רושם: לבוש גלימה לבנה בוהקת, יושב זקוף על אוכפו, רוכב על הגמל הגדול ביותר שברשותו, נועץ מבט זועם באויב.
"אך גם מראהו מעורר הכבוד לא הרתיע את ראש הגדוד המוסלמי, אשר הוביל בעקבותיו לגיון לוחמים. הוא התקדם לעימות פנים מול פנים עם הסוחר בנימינוב, מעשה גבר.
"'בכוחנו להקיף אתכם בתוך דקה', שאג מנהיג המוסלמים, 'ואנו דורשים מכם כניעה ללא תנאים!'
"'אני מסכים!' השיב בנימינוב בצעקה רמה; הוא הבין כי החשוב מכל הוא לצאת חיים מהמארב. מאוחר יותר, יטפל בבוגד שהסגיר אותו לידי אויביו.
"'אחת היא בקשתי: הנח לי חמישה גמלים לרכב עליהם לביתנו. התסכים לכך?' ראש השודדים סלסל בשפמו המגודל וחייך חיוך קטן ומרושע. החיוך הסתיים בזוויות פיו, ולא הגיע עד עיניו.
"'יש משהו בבקשתך – אם מוסלמי אתה כמוני. מוכן אני לרחם על מי ששותף לאמונתי. אבל אם יהודי אתה, לא נוותר, בשום תנאי שהוא!'
"בנימינוב לא נרתע. 'ידידי,' אמר בעוז, 'דתי ואמונתי אינם מעניינך. אנו לוחמים, המתמודדים זה מול זה, במערכת כוחות לא-שקולה. הבה לא נעסוק באמונתו האישית של כל אחד מאתנו'.
"'אהה, אדם אמיץ ניצב לפני, זה מוצא חן בעיני,' אמר מנהיג החבורה, 'מקווה אני בכנות כי מתחת לדברי הרהב שלך הנך מוסלמי, מכיוון שמאד לא הייתי רוצה להיאלץ להרוג אותך ואת כל אנשיך'. באותו רגע, התקרב סגנו של המפקד בפסיעות גסות אל בנימינוב וללא כל אזהרה מוקדמת הניף את חרבו ושיסע את הגלימה הלבנה עם להב החרב החדה שבידו. הבד נקרע, ותכולתו של אחד הכיסים נשפכה החוצה. מול עיניהם המשתאות נתגלה מגן דוד מעוצב ביד אומן, עשוי כסף טהור! הפחד הקפיא את דמם של בני השיירה הדוממים, הניצבים במדבר הלוהט. אך בנימינוב לא איבד את עשתונותיו.
"'אה, זה', אמר בנימה מלגלגת. 'זו הזמנה מיוחדת שקיבלתי מיהודים עשירים, לקוחות שישלמו לי במיטב כספם', אמר. המוסלמים רוכבי הגמלים הנהנו בראשיהם, מביעים הערצה גלויה לחוש המסחרי המפותח של הנווד, אך באותו רגע נפל מבטו של סגן המפקד על אצבעו של בנימינוב. סבא- רבא שכח להסיר מעליה את טבעתו – טבעת זהב כבדה משובצת יהלומים בצורת מגן-דוד. אין ספק, תכשיט מרהיב עין, אך עבור בנימינוב היה זה גזר-דין מוות. לא היה עוד טעם במילים נוספות. כעת ברור היה לכל כי אותה דמות מרשימה היושבת בגו זקוף וגאה על הגמל הגדול ביותר שראו אי פעם, אינו אלא יהודי. לא נותר מקום לעסקים ביניהם. באוויר התפשט ריח המוות.

"החיוכים נמחו. בנימינוב ידע כי אין טעם במילות נימוסין. הוא סימן בידו לאנשיו, דרבן את גמלו קדימה והניף את חרבו באוויר, נועץ אותה עמוק בחזהו של המפקד. וכך החל הקרב הקשה ביותר בחייו, קרב שנדון
מראש לכישלון. המדבר הדומם התעורר לקולות מלחמה, זעקות קרב מגרונות ניחרים, נעירותיהן של בהמות, צווחות הפצועים וקריאות ניצחון.
החול נצבע אדום ארגמן. היה זה קרב עד טיפת הדם האחרונה.
"תוך-כדי לחימה, כיוון אחד הלוחמים המוסלמים את רובהו לעבר בנו של בנימינוב היושב על הגמל. המוסלמי לחץ על ההדק והכדור נפלט בשריקה מלוע הרובה, אך באותו רגע התרומם הגמל על רגליו האחוריות, וכך ספג בעצמו את הכדור שהיה מיועד לנער בן החמש-עשרה. הגמל צנח על החול דומם, חסר חיים. רצועות האוכף המרופד בשמיכה ארוגה, עליו ישב הנער, השתחררו מקישוריהן והשמיכה כולה הושלכה מעליו, מכסה אותו לחלוטין! מעוצמת החבטה אותה ספג בנפילת הגמל, איבד סבי את ההכרה וכך המשיך לשכב במקומו, בעוד הקרב ממשיך להתחולל סביבו.
"לבסוף, לאחר קרב ממושך ועקוב מדם, שקעו ענני החול והאבק. כצפוי, יצאו המוסלמים כשידיהם על העליונה. הם איבדו אנשים רבים, אך לא השחיתו את זמנם באבל. הם ירדו מגמליהם והחלו להתרוצץ בשדה הקטל, אוספים כל חפץ יקר-ערך שהצליחו למצוא. לאחר שהטעינו את השלל על גמליהם, התרחקו בדהרה מן המקום, מותירים את גופות חבריהם מאחור.

איש לא ידע, ואיש לא הבחין בנער בן החמש-עשרה, השרוע חסר הכרה על החול הספוג בדם".
"שעות רבות לאחר-מכן, נקלע למקום רועה צאן בדואי בודד, ממש 'באקראי'. לנגד עיניו נגלתה הזוועה – טבח שהתחולל כאן זה לא מכבר! לפתע, פלט כלבו יבבה, רץ לכיוון אחד מפגרי הגמלים והחל מכשכש בזנבו בפראות. הכלב תחב את אפו מתחת לשמיכה שהייתה מונחת על הקרקע, נראית כמכסה דבר-מה, וניסה להרים את קצה השמיכה. רועה הצאן ניגש, הרים את השמיכה ומצא נער מחוסר הכרה, ולצידו מספר שקים מלאים במטבעות זהב. הוא הרים את הנער על כתפיו הרחבות, אוחז באחת מידיו
את השקים הכבדים, וכך צעד בחולות, חוזר לאוהלו.
"ימים ארוכים לא שב הנער להכרתו. הרועה ואשתו סעדו אותו, השקו אותו מים טיפין טיפין, מחו את מצחו הקודח ושמרו עליו. בבוקרו של היום החמישי, כאשר קרני בוקר ראשונות עלו על חולות המדבר, ירד חומו
של הנער והוא פקח את עיניו. אט-אט החלו לשוב אליו מראות המתקפה האכזרית. הרועה סיפר לו כי לא נותרו ניצולים בשדה הקרב. סבי ידע: לעולם לא ישוב עוד לראות את אביו האהוב, שנהרג על קידוש השם, אך ורק מפני שהוא יהודי.
"מי אתה, ומי היה אביך", שאל הרועה, וסבי ענה לו.
"הוא המשיך לחסות תחת אוהלו של הרועה עד ששב לכוחותיו. כאשר התחזק והיה מוכן לשוב לביתו, הראה לו הרועה את הכסף שהיה מוסתר תחת השמיכה. 'זה שלך', אמר לו. הנער בהה באוצר  תדהמה, מופתע מכך שהכסף לא נעלם עד כה. הוא חש הכרת הטוב עצומה כלפי הרועה.
"'חייב אתה לקבל ממני אחד משקי הזהב', אמר, 'לאות תודה שהצלת את חיי'.
"'תודה לך', השיב הרועה, 'אך לא אוכל לקבל תשלום עבור מה שעשיתי.'
"'מדוע לא?' התפלא הנער.
"רועה הצאן נתן בו מבט רך ואמר, 'בני, אני בעל-חוב לאביך. לפני שנים, עני הייתי, והשתכרתי בקושי רב מרעיית צאנם של אחרים. אישה טובה לי, ומעולם לא התלוננה על חייה הקשים. איכשהו, הסתדרנו. אך אז הגיע חורף כבד, ומגיפה שפרצה קטלה את כל הבהמות. נותרתי ללא מקור פרנסה.
רעבנו ללחם. הנושים לקחו את בני וביקשו למכור אותו לעבד, וכך לגבות את חובם. רצתי בעקבותיהם, מפציר בהם שלא ייקחו אותו ממני. אך הם אטמו את אוזניהם משמוע.
"'הם עמדו להציב אותו למכירה פומבית, ואז הגיע אביך אל השוק. הוא היה מכונה בפי הכל "השייח", בהיותו אהוב על יהודים וגויים כאחד, בזכות ידו הפתוחה ומעשי הצדקה הרבים שלו. במבט אחד, הבין "השייח" את המצב, הוציא מכיסו מספר מטבעות זהב והעניק לי אותן. כך יכולתי להשיב אלי את בני, ועוד נותר לנו בידינו כדי להחזיק מעמד עד שהתאושש הכפר שלנו והמצב חזר לקדמותו. וכעת, האם תמנע ממני את הכבוד לפרוע את חובי לאביך?'

"בנימינוב הצעיר גדל ובגר, ובמשך תקופה מסוימת אף זכה לעשירות, בדומה לאביו. אך למרבה הצער, בסופו של דבר הוחרם כל רכושו בידי הקומוניסטים, והוא – יחד עם אבי – הפכו לפועלים פשוטים. סבי – בנימינוב הצעיר – ואבי המשיכו שניהם בדרכיו של סבא רבא, בעשיית צדקה וחסד, ככל שהיה בידם. ובדומה לאבי המשפחה, הקפידו על חיי תורה ומצוות.
מאוחר יותר, התמנה סבי לרב בקהילה היהודית הקטנה באוזבקיסטן, מקום מגוריהם, והתפרסם שם. בהחלט ניתן לכנותו 'בנו של הרוטשילד של אוזבקיסטן.'"

נהג המונית סיים את סיפורו המדהים, כובש חיוך מסתורי; ואז התגלו לעינינו בתי השכונות הניצבות בפאתי העיר ירושלים, מאותתים לי כי הנסיעה המרתקת מגיעה לסיומה…
עד היום, תוהה אני בלבי, איזה חלק מן המעשה שאוב מעולם הדמיון, ומה באמת התרחש במציאות. אך דבר אחד ברור לי: רוטשילד בנימין יודע כיצד לרתק את קהל שומעיו, גם אם הקהל כולו אינו אלא אדם אחד
בלבד…

נחמן סלצר הינו סופר ומנצח מקהלת הילדים שירה חדשה