בפרשת השבוע אנחנו נפגשים עם קרח ועדתו ,מאתיים וחמישים אנשים ובנוסף גם דתן ואבירם,
שיוצאים במחלוקת על משה.

ע"פ מה שמסופר בתורה ,כחלק מהנסיון של משה רבינו להשקיט את אש המחלוקת,
הוא מבקש מדתן ואבירם להגיע אליו,
"וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם..".

דתן ואבירם מסרבים להגיע ומחציפים פניהם בפני משה,
" ויאמרו לא נעלה ,המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר.."
והם ממשיכים ומוסיפים,
"..העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" –
'אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך,לא נעלה' ( רש"י).

מדוע מוסיפים דתן ואבירם הצהרה על כך שהם עיקשים בדעתם אף אם ינקרו את עיניהם ??
מהיכן בכלל מגיע רעיון שכזה למוחם ??
היכן מצינו שמשה רבינו השתמש ב"עינויים" כדי לכוף את דבריו ??
ומדוע הם בוחרים דוקא ברעיון של "ניקור עינים" ולא בכל אפשרות אחרת של הטלת מום ???

בהמשך מביאה התורה את תגובתו של משה רבינו לדבריהם,
" ויחר למשה מאד ( 'נצטער עד למאוד',רש"י) ויאמר…לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם".

מדוע התגובה הזו של משה מגיעה רק לאחר דבריהם של דתן ואבירם ??
מדוע משה לא אמר את אותם דברים לאחר שקרח ועדתו נקהלו ובאו עליו בעלילות ??
ומדוע על המילים " ולא חמור אחד מהם נשאתי" מביא רש"י שהכונה לזמן שחזר משה ממדין לארץ מצרים.
הרי כשיצאו ממצרים נשאו איתם רכוש רב על גבי חמורים,אז אולי משה רבינו מדבר על הזמן הזה ??

ושאלה נוספת ואחרונה,
בסוף הפרשיה כאשר אומר הקב"ה למשה,
" דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם "
'הסתלקו מסביבות משכן קרח' (רש"י),
הגזירה כבר נגזרה וקרח ועדתו יבלעו באדמה,
משה רבינו מנסה פעם נוספת לגרום לדתן ואבירם לחזור בתשובה,
" ויקם משה וילך אל דתן ואבירם..",
'כסבור שישאו לו פנים,ולא עשו' ( רש"י).

מדוע את הנסיון האחרון להחזירם בתשובה,עושה משה רבינו רק כלפי דתן ואבירם ??
מדוע משה רבינו לא עושה את אותו נסיון אחרון גם כלפי קורח ועדתו ??

חז"ל טבעו כלל בחינוך,
"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

בפשטות הכונה היא שפעולות כמו העברת ביקורת וענישה צריכות להעשות בעצימות נמוכה לעומת פעולות של אהבה וחיבה שצריכות להעשות בעצימות גבוהה.

אבל שמעתי פעם רעיון נוסף.
כשהילד מתחצף אלינו או עושה מעשה שאינו ראוי,אנחנו מגיבים משתי סיבות.
סיבה אחת משום שאנחנו אוהבים אותו ורוצים שיגדל כראוי
וסיבה שניה משום שזה מערער אצלנו את המקום שלנו- מציב לנו מראה שבה הדמות שלנו שניבטת מתוכה,לא מוצאת חן בענינו.
בכלליות ניתן לומר שההתנהלות של הילד באותה סיטואציה,פוגעת בנו.
אנחנו כועסים בגלל הפגיעה שנפגענו אנחנו ומגיבים בהתאם.

ניקינו והברקנו את הבית ואחד הילדים שפך וליכלך בחוסר אחריות ובהתעלמות מוחלטת מהעבודה הקשה שלנו
עם יד הלב..- כמה אחוזים מהתגובה שלנו שייכים לסיבה הראשונה וכמה לשניה ??

התלמיד התחצף אלינו בכיתה,
כמה מהתגובה נגזרת מתוך דאגה לחינוכו וכמה היא נגזרת מההרגשות האישיות שלנו ??

"שמאל דוחה וימין מקרבת" אין הכונה רק למינון הדחיה אל מול הקרוב,
אלא גם לצורת הדחיה מול צורת הקרוב.
היות ותמיד יש בתגובת ה"דחיה" גם אחוזים שנגזרים מההרגשות האישיות שלנו,
אז מראש נתנהל עם ה"דחיה" ביד שמאל החלשה
ובקרוב" ביד ימין החזקה.

מסופר על המשגיח רבי מאיר חדש ,שפעם אחת החליטו בהנהלת הישיבה שצריך לשלוח מהישיבה את אחד הבחורים שהגדיש את הסאה בהתנהגותו.
כשניגשו אל המשגיח לקבל את אישורו,
הוא סרב והורה להשאיר את הבחור בישיבה.

והוא הסביר,
אותו בחור ניגש אלי ודיבר בצורה חצופה ומתנשאת.
אני חושש…שלאחר שדיבר אלי כך,
אם אומר להוציאו מהישיבה יתכן ומעורב בזה שיקולים אישיים של פגיעה אישית.
כך לא מקבלים כאלו החלטות.

בדתן ואבירם אנחנו נתקלים לראשונה בחומש שמות בפרשת שמות.
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו…וירא איש ממרי מכה איש עברי מאחיו ,ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול,
ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך,
ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי….,
וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין..".

רש"י שם מבאר שאותם "שני אנשים עברים" היו דתן ואבירם והם גם היו אלו שהלשינו עליו לפרעה שלכן נזקק משה לברוח לארץ מדין.

כשמתחילה המחלוקת על משה הוא מתפלל על עדת החולקים ומבקש עליהם רחמים.
"וישמע משה ויפל על פניו".
משה רבינו אף פונה אליהם בדברים ומבקש מדתן ואבירם להגיע אליו.

תורף דבריהם אולי אינו שונה מדברי קורח עצמו,
אבל..כל זה עד שהם אומרים,
"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה".
כאן הם חושפים בפני משה את צפונות ליבם.

דתן ואבירם אומרים למשה ,
'אנחנו זוכרים איך הכל התחיל,אנחנו ראינו את מה שאתה רצית להסתיר,
ראינו אותך הורג את המצרי ואף הלשנו לפרעה,
גם היום אנחנו "רואים",
כל מגמתך היא להשתרר עלינו ,
"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" – אף אם תחשוב שתוכל "לעור את עיננו" ,לא יצלח בידך,
"לא נעלה".

כשמשה רבינו שומע את הדברים האלו הוא בודק את עצמו ,
אולי דוקא בגלל ההתנהגות החמורה שלהם כלפיו ,הוא לא פעל מולם כעת בנקיות,
האם יתכן שנתערבו כאן אצלי שיקולים אישיים של דברים שיש אולי בליבי עליהם ?
הרי הם הלשינו עלי לפרעה וכמעט גרמו למותי ?
אולי עליהם לא עשיתי מספיק מאמצים להחזירם בתשובה משום שבליבי עליהם ?
אולי עליהם לא התפללתי מספיק בכונה ?

ומיד עונה
"לא חמור אחד מהם נשאתי"
וכדברי רש"י,
'אפילו כשהלכתי ממדין למצרים..והיה לי ליטול אותו החמור משלהם' – כי הרי בגללם ברחתי למדין.
"ולא הרעתי את אחד מהם"- מעולם הרעותי להם למרות מה שפעלו נגדי.

זו הסיבה שאת הטענה הזו אומר משה רק עכשיו אחרי דברי דתן ואבירם.
היא מכוונת בדוקא לדבריהם.
זו טענה שאינה קשורה לקרח.

וזו הסיבה שמשה רבינו מחליט לנסות נסיון נוסף להחזירם בתשובה,רגע לפני שהאדמה פותחת את פיה.
לגבי האחרים ברור למשה שהוא ניסה להתפלל, לדבר ולשכנע וזה היה בלי נגיעות אישיות.

אבל דתן ואבירם.., אולי נפלו אצלו נגיעות אישיות שפגמו בנסיון לדבר על ליבם,אולי בתוך תוכו יש לו רצון שלא יחזרו בתשובה ויבואו על עונשם,
אולי עליהם לא כיון כראוי בתפילתו.

לכך חוזר בדוקא אליהם בנסיון נוסף להחזירם בתשובה,
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם..".

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]