את יוני אני מכיר לא מעט שנים.
ידעתי שהוא שרת באחת היחידות היותר מובחרות ומסווגות בצבא.

פעם אחת כשהתגלגלה לה השיחה על שרותו בצבא,הוא סיפר לי על סדנא מיוחדת שהוא עבר בשלב האימונים וההכשרה – סדנת השבי"

בסדנת השבי,כך הוא סיפר, הביאו אותנו למצבי קיצון.
הכל היה נראה ומרגיש אמיתי לגמרי.

נלקחתי בכח ע"י קבוצה של רעולי פנים למרתף מעופש ולח ונעלו אחרי את הדלת.
במשך מספר ימים "נחקרתי" ע"י אותם רעולי פנים שתי וערב.
בקושי אכלתי וכמעט ולא ישנתי.
הושפלתי ונרמסתי,צעקות, יריקות קור,שעות עם שק על הפנים .
מהרגשה מיוחדת של חייל ביחידה מובחרת,של אחד ששרד את כל המיונים והאימונים הקשים,
נהפכתי לכלום.
באימונים הקשים ביותר כשכל שריר בגוף כואב,הרוח – גאות היחידה ,הרגשת המיוחדות,נותנים לך תעצומות וכח להמשיך.
אבל כשלוקחים לך את המיוחדות- את האישיות,
זה בלתי נסבל,
ותאמין לי,הוא הוסיף,החברה האלה יודעים את העבודה.

נו…,שאלתי אותו,אז איך שרדת ?
איך הצלחת לצלוח את אותה סדנא ?

ויוני הסביר,
הרעיון הוא להצליח לשלוט על המחשבות שלך.
להבין שהמצב והסיטואציה הם לא חזות הכל.
הם לא בשליטתי ולא אני יצרתי אותם.
בדרך כלל אנחנו לא נצרכים לשלוט על המחשבות כי הם מתואמים עם הסיטואציה.
גם באימון הקשה ביותר,החשיבה האוטמטית היא ,'אני חזק- אני מיוחד'
בסדנת השבי אתה נתקל לראשונה בצורך לשלוט על המחשבה ,להתמקד בערך העצמי שלך,בתקוה, למרות שהסיטואציה כולה מראה את ההפך.

סדנת השבי היא ה"דובדבן שבקצפת",האימון המיוחד ביותר.
המקום שבו אתה נבחן באמת מה אמיתי אצלך.
אתה לומד לדעת שאע"פ שעל הסיטואציה אין לך שליטה.
עדיין….אתה היחיד שתחליט כיצד תרגיש.

ואז..הוא קרץ לי ואמר,
"אולי רק לנסות ולהפנים שזו רק סדנא ולא באמת.."

נו…ולמה אני מספר לכם את כל זה ?
כי מהשיחה המרתקת עם יוני תורצו לי כמה קושיות מפרשת השבוע.

רש"י הראשון בפרשה שואל שאלה,
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים"

הפרשה הקודמת סיפרה לנו על הקורבנות שהביאו הנשיאים בחנוכת המזבח,ואילו הפרשה שלנו פותחת במצות הדלקת הנרות שמוטלת על אהרון הכהן ושבטו.

כדי לענות על השאלה,מביא רש"י את דברי המדרש המפורסמים,
"לפי שראה אהרון את חנוכת הנשיאים חלשה דעתו,שלא היה עמהם בחנוכה..,אמר לו הקב"ה,חייך,שלך גדולה משלהם,שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

השאלה הנשאלת היא,
מה עונה הקב"ה אל מול ה"החלשה דעתו של אהרון", מה כ"כ מיוחד בהדלקת הנרות עד כדי שניתן לומר על זה "שלך גדולה משלהם" ?

ושאלה נוספת,
אם הקב"ה רוצה לפייס את אהרון,מדוע צריך להזכיר דוקא את הדלקת הנרות,
הרי יש עוד שלל תפקידים שמוטלים על אהרון,כמו הקרבת הקורבנות או הכניסה ביוהכ"פ לקודש הקודשים ועוד,
למה מזכיר הקב"ה דוקא את הדלקת הנרות ??

ועוד שאלה (אחרונה),
בלשון המדרש שרש"י מביא,אומר הקב"ה לאהרון " …. שאתה מדליק ומיטיב את הנרות"

מדוע ה"מדליק" מופיע לפני "המיטיב", הרי ראשית צריך להיטיב את הנרות- לנקות את הפיח,להחליף את הפתילות ,
וכלשונו של האור החיים הקדוש "מוריד הנרות ומניחם באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה"
ורק אח"כ מדליק את המנורה ?
מדוע הפך הקב"ה בדבריו את הסדר הטבעי ??

הדלקת והטבת הנרות שונה משאר כל העבודות.
כל עבודות המשכן נעשות בצורה ובמצב של רוממות.
זה טבעי לגשת כך אל אותם העבודות.
הבאת הקורבנות,עבודת הקורבנות,אלו הם סיטואציות שבהם האדם מרגיש באופן טבעי ומובן שהוא מרומם, מיוחד ומחובר.

גם הדלקת הנרות כך היא.

אבל לאחר שכבו הנרות ישנו מצב של חושך.
מישהו צריך לנקות את הפיח השחור,להוציא את הפתילות השרופות…, שם כבר אין הרגשה טבעית ומובנת של רוממות.

"שלך גדולה משלהם" -"הם" מתעסקים רק במצבים שבהם ניצבים ועומדים ברוממות,
"אתה" מתעסק גם בפיח השחור,
ושם נצרכת הרגשת הרוממות ביתר שאת,

"… שאתה מדליק ומיטיב את הנרות",
הטבת הנרות היא לא נספח להדלקת הנרות שבאה אח"כ.
אסור לגשת אליה בלא הרגשת רוממות.
"מדליק ואח"כ מיטיב" – כמו שברור שההדלקה היא עבודה בפני עצמה,כך גם הטבת הנרות.
היא עומדת בפני עצמה כעבודה עצמאית שצריכים לגשת אליה כמו אל שאר עבודות המשכן.
הטבת הנרות צריכה להעשות באותה עוצמה והרגשה ,בדיוק כמו הדלקת הנרות.

יש כאן מסר לדורות,
גם במצב של חושך,כשהכל מלוכלך בפיח..
גם כשהעבודה היא מתוך ובמצב של חושך, זה חייב להיות מתוך הרגשה של רוממות ועוצמה.
כי שם אנחנו נמדדים בעוצמה הפנימית שלנו.
ויש לנו את היכולת לכוון ולייצר את ההרגשות של הרוממות,השמחה..

הקב"ה יודע שיבואו גם ימים קשים על עם ישראל.
לא תמיד יהיה משכן ולא תמיד יהיה את בית המקדש.

יהיו תקופות וזמנים שהמנורה לא תדלק,

יהיו תקופות שבהם יהיו לנו מספיק סיבות "הגיוניות" לשקוע בעצב בלי הרגשת תקוה.
ישנם זמנים שבהם כל העבודה היא רק לנקות צעד אחרי צעד את הפיח השחור.

אבל..זה חייב להעשות מתוך שמחה ותקוה.
מתוך הרגשת רוממות ומיוחדות.

כי גם זו עבודה שנבחרנו ע"י הקב"ה לבצע,ומצד ההרגשה צריכים להיות בדיוק כמו בעבודת ההדלקה.

הוא מטיל על אהרון הכהן ובניו הכהנים את השליחות החשובה של העברת המסר לדורות.

הרמב"ן כותב שמה שאמר הקב"ה לאהרון,
"שלך גדול משלהם", זה משום שלעתיד, לאחר שיחרב בית המקדש,יבואו בניו החשמונאים וידליקו את המנורה מתוך האפר והפיח.

ובדורות אח"כ ,מה שישאר לנו, זה רק אותה חנוכיה שנציב בפתח הבית.

בעולם חשוך שמספק לנו סיבות ליפול ולהתייאש,
דוקא שם נציב בחלון,מול כולם את החנוכיה.

זוכרים את יוני ?
את סדנת השבי מנצחים רק מתוך שליטה על המחשבה ושמירה על השמחה ,התקוה והרוממות.

מי שנכנס לסדנת השבי סימן שהוא ביחידה מובחרת.

אנחנו אף פעם לא אחראים לסיטואציה.
החיים מזמנים לנו גם מצבים של חושך ופיח,
החשיבה האוטומטית תואמת המציאות היא לעיתים עצבות ויאוש.
אבל המסר הוא ברור,
לא לנסות לשלוט במציאות,
לשלוט במחשבה ובתודעה.

ותרשו לי לשוב ולצטט את יוני,
"אולי רק לנסות ולהפנים שזו רק סדנא ולא באמת.."

תמיד להמשיך מתוך שמחה ,תקוה ועוצמה,

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]