לאחר המפגש של אליעזר עבד אברהם עם רבקה ונתינת הצמידים על ידיה, והיא חזרה לבית אמה לספר כל המעשה, נאמר: 'וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן'.
רבינו האור החיים הקדוש מוצא פה נקודת זכות אצל לבן, שסיבת הריצה שלו הייתה למטרת קנאה ומחאה, שאיש זר דיבר עם אחותו והתנהג עמה בקירוב הדעת. ולכן רץ לקנא את קנאת אחותו, ורק לאחר ששמע את כל פרטי הסיפור, הזמין את אליעזר לבוא לביתם.
רבינו הקדוש מוסיף, שהקדוש ברוך לא קיפח את שכרו של לבן, וכתב עליו בתורתו הקדושה 'ושמו לבן' כדרך שכתוב אצל צדיקים, [ולא להיפך 'ולבן שמו']
ללמדינו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ואפילו רשע שעשה מעשה טוב, צריך לתת לו את שכרו.
[אור החיים חיי שרה פרק כד פסוק כט]