- רדיו קול חי - -

שב תלמוד // חיים ולדר

1.

מאז פרסמתי את המכתב הגלוי לאהרן ברק, השאלה הראשונה שאני נשאל, גם בקרב אנשים שלא מכירים אותי ולא דיברו איתי מעולם, היא לא על תוכן המאמר (זה בא אחר כך) אלא "תגיד איך אתה לא מפחד".
שעשע אותי במיוחד, יהודי חסידי שניגש אלי בשבת ("פחדתי להתקשר אליך בטלפון…") וסיפר לי כי שלח את המאמר במייל לחמישה מחבריו. שניים מהם החזירו לו תשובה שהם לא מסכימים עם התוכן. שמערכת המשפט פועלת ללא דופי וללא משוא פנים ושאהרון ברק הוא אדם נפלא והם מעריצים אותו מאד מאד.
סמוך ונראה לאחר מכן הם יצרו איתו קשר בשטיבל, "לא בטלפון" ואמרו לו "תגיד השתגעת? מה אתה שולח לנו חומרים כאלה? אתה רוצה לסבך אותנו? שיזמינו אותנו לחקירה? שיתפרו לנו תיקים?
הם לא עזבו אותו עד שהבטיח להם שלעולם לא ישלח להם "חומרים כאלה" ולא יסבך אותם עם חקירות ומשטרה ובית סוהר…
2.
אם צריך הוכיחה שמשהו לא תקין כאן זו העובדה שבמדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית, רוב האזרחים רועדים לומר את דעתם מפני שיבולע להם. כידוע אחת הדרכים של משטר טוטליטארי לשלוט היא לחסום התארגנות של העם. הדרך הטובה לעשות זאת זה למנוע מצב בו מישהו יעורר את העם להתאגד ולהתנגד לשילטון הדיקטטורי.
פוטין למשל עושה את זה כמה שנים ודי מצליח. אף עיתונאי אינו מעז לכתוב נגדו ואלה שניסו, מצאו עצמם מתים בנסיבות אכזריות כמו למשל אכילת כפית אורניום שיכולה להרוג עיר.
השלב הבא הוא שבני אדם מפחדים לשלוח מיילים ואחר כך שבני אדם פוחדים לקבל מיילים, ולאחר מכן מפחדים לדבר ומאוחר יותר פוחדים לשמוע.

השלב הסופי והרצוי מבחינת שלטון הטוטליטארי הוא, שבני אדם יפחדו לחשוב. ליתר ביטחון הם יכריחו את עצמם לחשוב כמו השליטים וגם יחנכו את ילדיהם על פי הנדרש כדי שחלילה לא יסגירו את דעת הוריהם. כאשר כולם פוחדים, הסיכויים למרי כלשהו קלושים ביותר.

אני לא ממציא שום דבר. זה קורה בכל מדינה בה יש שילטון שאינו נבחר אלא משתלט.
אמנם כאן עדיין לא הגענו לזה, ובינתיים מדובר ב "דיקטטורה נאורה, אבל העובדה שלכל מי שמעז לנסות לשנות משהו זעיר במערכת המשפט נפתח תיק, כמו למשל שר המשפטים אמיר אוחנה שכנגדו החלו לצוץ האשמות על איזו הרצת מניות בעבר, גורמת לאפקט הרצוי: אזרחים הפוחדים לקבל מאמר ביקורת לא מתלהם ואפילו מגיבים למראית עין בהבעת דעה המנוגדת לחלוטין למה שהם חושבים. זה קורה כאן ועכשיו.

3.
הטור הזה לא רוצה לעסוק בפחד, אלא בפתרון לפחד. ואנו, יהודים מאמינים בני מאמינים יודעים ש"העיקר לא לפחד כלל".
השבוע, שמעתי שיחה של ראש עיריית ב"ב הרב אברהם רובינשטיין.
הוא דיבר על רדיפת עשיו את יעקב, על מנת להורגו וציטט תמיהה מתוך ספרו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א "טעמא דקרא" שעל פי המהרש"א מסכת מגילה דף י"ז: בית מדרשו של שם ועבר היה בבאר שבע. וגם עשיו היה בבאר שבע.
מדוע המתיו עשיו עד ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", ורק אז לשלוח את בנו אליפז על מנת להורגו. הרי יכול היה להיכנס לישיבה של שם ועבר, שם למד יעקב 14 שנים, ישיבה הממוקמת בעיר מגוריו, ולהורגו שם.
ותשובת הגר"ח היא: "לרשע אין מה לחפש בבית המדרש…"
איני יודע אם כוונת הגר"ח היא שהוא לא יכול להיכנס לשם או שהוא לא רוצה להיכנס לשם, אך התשובה מתאימה לכולנו. בית המדרש מגן עלינו.
וכמו שנאמר בגמ' קידושין ל"ב. "תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח…"

4.
ברשותכם הייתי רוצה להרחיב את זה עוד יותר.
כשמגיעים אלי בחורים עם בעיות חברתיות, חוסר ביטחון עצמי ירוד, חיכוכים עם צוות הישיבה, או נפילה אישית או רוחנית, אפילו כזו שהתפרסמה בישיבה ולכאורה חיסלה את סיכוייהם להשתלב, אני כמובן מנסה לתת להם דרכים ושיטות להתרומם מהמצב, לשקם את מעמדם החברתי, לחזק את בטחונם העצמי.
זו דרך ארוכה, לא קלה ורבת חתחתים מפני שאתה מתמודד מול חוויות ילדות מול תחושנה פנימית מובנית ומול טעויות שנעשו במשך שמן ניכר וקיבעו את מעמדו/תדמיתו של הבחור ולעיתים מדובר בטעויות שלכאורה חיסלו את סיכוייו של הבחור להשתקם. ועדיין.

אך ליתר ביטחון אני תמיד מספר להם, כי יש דרך קצרה ובטוחה לחלוטין, לצאת מכל הצרות, גם מול הצוות, גם מול הבחורים גם מול החברה וגם מול ביטחונם העצמי הירוד וגם מול מה שהתפרסם אודותם ולכאורה חיסל את סיכוייהם. דרך שאורכה חודש עד שלושה חודשים לכל היותר, אך ביכולתה לשקם את כל הפרמטרים, למחוק לגמרי את העבר, לחזק את ביטחונם העצמי ולהזניק אותם למרומי החברה, לא משנה באיזה תהומות הם היו לפני כן.
התכנית הזו מבוססת על דברים שאותם היה אומר תמיד מרן הגראי" ל שטיינמן זצוק"ל והיא מסתכמת בשתי מילים:
"שב תלמוד"

5.
כך היה מבטא את זה. בחולם. "שב תלמוד". וזה עובד שאין לכם מושג כמה.
מסתבר שהמקום היחיד בעולם בו נער בן 13-20 יכול לפתור כל בעיה חברתית, חוסר ביטחון, אי הערכה עצמית/חברתית וגם להשתקם מנפילה אישית רוחנית, גם איומה שיש לה אפקטים של בושות, היא להיכנס לבית המדרש ולשבת וללמוד במשך כמה חודשים.
אני מתרגש כשאני כותב את זה, משום שמי שקיבל ממני את העצה הזו והצליח ליישם אותה, ראה הצלחה בלתי צפויה וכנגד כל הסיכויים.
הציבור החרדי מחונך לראות בלימוד התורה את הפסגה. מי שיושב ולומד ומתפלל ומברך זוכה להערכה. נקודה. אז נכון שאנו מחנכים את ילדינו, גם לשוחח עם חברים, ולהקפיד על אוכל מסודר, שינה ופעילות גופנית, אך אם מחוץ לדברים הנחוצים, ילד/נער/אדם פשוט "יושבים ולומדים" שום צרה לא תפגע בהם שום חברה לא תלעג להם (אם כי בימים הראשונים לשינוי המהפכני תהיה חשדנות ואפילו טיפות לעג שמקורן ברצון החברה מסביב "לבדוק" אם מדובר באמת או משחק, וגם קורטוב של קנאה) אך אם הוא יתמיד בכך, לא יעשה טעויות, לא ינסה "לפדות" מיידית את ההשקעה בניסיון לבדוק אם הכל נשכח, אלא ימשיך בשלו חודש חודשיים, הצוות יסלח לו ראשון וגם יעודד אותו, החברה תעבור מחשדנות ומקנאה (שגם היא מחמאה לא קטנה) לפירגון ואף להערכת אמת.
כתבתי כבר על אודות השיטה הזו, בתכנית שאני מפעיל רבות בקרב ילדים ונוער ושאותה אני מכנה "דיאטה חברתית". היא עובדת להפליא וניתן להרחיב אותה לשלל בעיות וקשיים חברתיים, נפילות אישיות ופחדים מהבלתי ידוע.
והכל זכות שתי מילים של מרן ראש הישיבה זצוק"ל "שב תלמוד".

6.
וזה הזמן לחזור לעניין שבו החל מאמרינו.
האמת שהציבור החרדי ממש לא צריך לפחד מכלום.
וכדי להבין את זה עליי להביא שוב את הנידון שכתבתי עליו בשבוע שעבר.
אם מישהו יחליט כאן שעלינו להוריד את הכיפה, האם יש מצב שדבר כזה יקרה?
אני לא יודע מה איתכם, אבל המחשבה הזו גורמת לי להרגיש חזק. כי אני יודע במאה אחוז שגזירה כזו תאחד את כל חובשי הכיפה בארץ ישראל לכוח שאי אפשר לעמוד בפניו. לא טנקים לא טילים ולא מטוסים.
וזה נותן לנו הבנה, מה באמת שומר עלינו.

7.
מה ששומר על הציבור החרדי יותר מהכל. מהכפיה החילונית, מהרחוב הנורא, מהנסיונות הרוחניים שהדור הזה מספק, מהגזירות הקשות, מהקיצוצים מהאיום להחיל חוק גיוס חובה, מהכוונה להתערב בתכני החינוך הטהור היא ידיעה אחת פשוטה: כל הדברים הללו רק יעשו אותנו יותר חרדים. רק יגבשו אותנו, רק יבטלו את המחלוקות הנוראות בתוכנו, רק יגמלו אותנו מהסחות הדעת הגשמיות המכרסמות גם בתוכנו.
לא רק שאין לנו מה לפחד מהאיומים, עלינו לשאוב מהם כוח ואפילו להשתעשע במחשבה כמה נתחזק אם כאשר הם יבואו.
"נשב ונלמוד". כל השאר הבל ורעות רוח.