בהתבוננות בפרשת השבוע, פרשת תולדות, אנו מוצאים את הדמעות הרבות ששפכו האבות הקדושים, יצחק ורבקה, בתפילה שיחון אותם הקדוש ברוך הוא בבנים (כה,יא): "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו"

וכיצד הם התפללו?

כותב המדרש רבה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשָּׁפַךְ תְּפִלּוֹת בְּעשֶׁר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שֶׁהִפֵּךְ אֶת הַגְּזֵרָה, וּלְפוּם כֵּן קָרְיִן לֵיהּ עַתְרָא דְּאַפֵּךְ אִדְּרָא. לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יִצְחָק שָׁטוּחַ כָּאן, וְהִיא שְׁטוּחָה כָּאן, וְאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל בָּנִים שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ, אַף הִיא אָמְרָה כֵּן, כָּל בָּנִים שֶׁאַתְּ עָתִיד לִתֵּן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדִּיק הַזֶּה", ע"כ.

יצחק ורבקה היו קשורים כל כך אחד לשני שזה העתיר על זו שיפקוד אותם הקב"ה בבן שיאיר וימשיך את מורשתו של אברהם אבינו. 

בלשון הפסוק כתוב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'" ויעתר מלשון עתר, שזהו כלי המהפך את התבואה, המלמד שתפילתו של יצחק היתה מעומק הלב ובהשתפכות הנפש שבכוחה היה להפוך את הטבע ולהוושע.  

ועוד נשאל, מדוע היו צריכים להתפלל בתחנונים מרובים כל כך, עד רמה שנקראת עתירה? הרי הם היו צדיקי עליון ובכוחם יכלו לפעול בעוד דרכים… אלא שכל אחד מהם מתאמץ בתפילתו לטובת ותועלת זולתו, תפילותיהם היו נובעות בתוך השתפכות הנפש בצער הזולת. כי הקב"ה היה יכול להושיע כל אחד מהם באופן נפרד שיוולדו ליצחק בנים ולאו דווקא מרבקה, ורבקה יוולדו לה בנים ולאו דווקא מיצחק. ואם כן מה טעם בישועה עצמית ופרטית בשעה שהשני צריך עוד להרווחה?  

ומסביר זאת בביאור נפלא ביותר הגאון ר' חיים זייציק' בספרו "אור  הנפש" (הובאו הדברים בספר "חכמת המצפון") על ענין התפילה של יצחק ורבקה שיכולים אנו ללמוד מזה סוד נפלא בנפש האדם, (הלשון קצת בארוכה אבל היסוד נפלא) וזה לשונו: "האדם הפשוט כשהוא נמצא בתפלתו ובתשוקתו להיות נחן בבנים, האהבה העצמית הגופנית והתשוקה לראות את יוצאי חלציו, אינו קשור בדווקא בצער זוגתו העקרה לפי שעה, ומוכן הוא לגרש את אשתו ובלבד שיוושע הוא, וצערה ודמעתה של זוגתו אינן מדאיגות אותו ביותר, ולעומקו של הדבר מוכן לוותר ולשכוח את צער אשתו בגלל עורו ובשרו הוא (ובעצם כך להציל את עצמו), וכאן אנו מוצאים תופעה מוסרית שמימית עילאית ביותר, הצדיק מתחנן שיהיה לו הרווחה ושיחונן בבנים ברם תנאי גדול מותנה מראש! נחמתו וישועתו תהיה מלאה רק בהינחם ובהיוושע רעייתו הנאמנה גם כן.

וממשיך הרב: "והרי תופעה בלתי נדירה היא, שאף אהבת אב ואם האהבה שנעשתה לסמל ודוגמה כרחם אב על בנים, כאהבת אם לפרי בטנה אף אהבה זו בלי מוסר התורה עלולה להיות פגומה ומוכהה, והנסיון בחיים מוכיח, שיש שאשה מעוניינת שבנה או בתה לא יעזבוה, ומוכנה אפילו לוותר על האושר של נשואי בניהם בכדי שהיא לא תשאר גלמודה בבית, ויש שגם מטילה דופי בבנה או בבתה למען שים מכשולים בדרך שידוכים, עד כאן עלולה להגיע השחתת האדם מטעם אהבת עצמו! אף במקום שהאהבה הטבעית צריכה להיות השולטת והמגינה, ואמנם כזאת היא האהבה הטבעית בלי ציווי התורה.

ואכן הוא, שהאדם מבעלי העליה שכל מדותיו תשוקותיו ומאוויו עוברים דרך המסננת של הערכת התורה, מוכן דווקא לבטל את תשוקת תענוגותיו לטובת הזולת, ואין בכח נפשו המזוככת להתענג על הרווחתו הפרטית בשעה שחבירו בצער ובושה, בכל מאודו ונפשו משתתף בצער זה, אין לו מנוחה ומרגוע עד שגם חבירו יסתדר ויוושע, ובשעה שהוא יורד להתפלל אינו מתייחד בדאגותיו ובתשוקותיו הפרטיות, אלא שמרחיב ומעמיק את תפלתו לטובת חבירו ולטובתו גם הוא. זו הייתה דרך אבותינו ואמהותינו הראשונים. יצחק לא הסתפק להעתיר ולהתפלל על הצלחתו, אלא שכלל והתנה את תשועתו בתשועתה של רבקה".

איזו רוממות הנפש!!!

אדם שכל דרכיו על פי התורה ואין לו כלום בעולם מלבדי דרך התורה ומצוותיה וממה שחננו ה' יתברך בעבודת ה', ברגע שנתקל שמישהו נמצא בצרה כלשהי, אם זה לא עלינו אדם קרוב שחולה במשפחה, או אפילו קשיים קיומיים וקשים בפרנסה, החובה עלינו זה להתפלל כאילו זו צרה שלנו, לשאול ולברר מהו שמו של הנצרך לישועה, ולהוסיף אותו ב"שמע קולנו". כל כך פשוט וכל כך נפלא ועושה רעש בשמים. וזו הייתה הדרך של אבותינו הקדושים, של אכפתיות לצערו של הזולת, היתה כלפי כל אדם ובעיקר כלפי נשותיהם. הקב"ה רצה שיתחננו ויבקשו ויראה את דאגתם הכנה אחד לשני, ויחון אותם בילדים.

זה כל כך מתוק להוסיף סוכר ליום שאנו פותחים, בכך שאנו דואגים לא רק לעצמנו, אלא גם לסובבים אותנו. או שאיך קראו לזה פעם "לפתח רדרים לסביבה"…

על כוחה של תפילה מדאגה כנה ואמיתית אחד לשני, סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א סיפור מרגש ונפלא(אוצר הסיפורים ח"א עמוד 164):

"לאחר אחד משיעורי הרופאים שמסרנו לפני רופאי ישראל, הבחנתי ברופא בכיר, הממתין לי מחוץ לפתח בית המדרש. כשפניתי אליו ראיתי שהוא מרוגש מאוד, ובידו הייתה שקית. שאלתי אותו: "דוקטור, רצית לומר לי משהו?"

מחמת סערת הרגשות שהיו לו, היה קשה לו מאוד לדבר.

הוא הכניס את ידו לשקית, והוציא ממנה סידור תפילה לתלמידים השייך לבנו.

"מה מיוחד בסידור הזה?", התעניינתי, "מדוע הסידור גרם לך להתרגשות רבה כל כך?"

הרופא סיפר: "לפני כחמש עשרה שנה התחתנתי עם אשתי. כעבור מספר שנים בהם לא זכינו להיפקד, נודע לנו, לצערנו הרב, כי על פי הרפואה, אין סיכוי, שנזכה להביא ילדים לעולם, לכן, לאחר זמן מה קיבלנו לאימוץ תינוק חמוד, גידלנו וחינכנו אותו במסירות רבה".

"לפני כשנה", ממשיך הרופא לספר, הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה. כעבור מספר חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', שבה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר, והנה לאחר המסיבה, הבחנתי שהבן נתון בהרגשת רוממות לא רגילה. פניו היו קורנות מאושר, היה אפשר לחוש את ההתרגשות הגדולה, המתחוללת בקרבו. גם כשהגיע הביתה הוא היה מרוגש עד מאוד.

"בני היקר", פניתי אליו, "מה עבר אליך, מדוע אתה כל כך מרוגש?".

"מה השאלה?", תמה למולי, "הרי קיבלתי היום סידור!".

המשכתי להתעניין: "ורק בגלל שקיבלת סידור אתה כל כך מרוגש ונסער?!"

והבן שעדיין בטוח, שאני אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: "אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מבורא העולם – תן לי אח! כעת לא אפסיק להתפלל, לזעוק לבכות ולהתחנן – אנא ריבונו של עולם, חוס ורחם עלי אני רוצה אח!"

"כל כך ריחמתי על הילד הצדיק. ליבי ממש נחמץ בקרבי. אך ודאי שלא גיליתי לו, שאין כמעט כל סיכוי, שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה אחיו".

וכאן, הרופא הבכיר אינו מתאפק ופורץ בבכי, ומסיים את סיפורו: "מסיבת הסידור נערכה לפני תשעה חודשים, היום זכינו בסיעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו – לאחר חמש עשרה שנות עקרות, בבריתו של אברהם אבינו!

כמה מדהים ומחזק הכוח הנפלא של התפילה מעומק הלב, שבכוחה לפתוח שערי שמים ולהוריד ישועות.

ועוד יש לתת דגש, מה יעשה אדם שהתפלל פעם אחר פעם ועדין אינו רואה שישועתו מגיעה?

אומרים לנו רבותינו הקדושים "יחזור ויתפלל, שכתוב: "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה'"

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

וחודש טוב מבורך, ומלא בניסים!!!

המאמר נכתב לרפואת:

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.

דוד בן שמחה הי"ו.