"יוסף עליכם כנם אלף פעמים.." (א, יא)

פירש רש"י אמרו לו למשה אתה נותן קצבה לברכותינו?, אמר להם זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם. צריך להבין מה כוונת משה ״זו משלי״? ומדוע ברכם דוקא באלף פעמים ולא יותר נביא כאן כמה ביאורים:

א. בספר ״הפלאה״ (בפתיחה אות מה) ביאר: מצינו בתורה שתי פעמים שאמר הקב״ה למשה ״ואעשה אותך לגוי גדול״. בפרשת כי תשא – ״ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״, ובפרשת שלח – ״אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו״. אמנם לא מפורש בכמה יגדל אותו וכמה הוא גדול. אלא שמצאנו בחז״ל שאמרו מדה טובה מרובה על מדת פורענות פי חמש מאות, שמדת פורענות הוא אומר עד רבעים ובמדה טובה עושה חסד לאלפים. א״כ יש לומר גם כאן רב ועצום פי חמש מאות פעמים מהם. וידוע שכל דיבור שיצא מפי הקב״ה לטובה אפילו על תנאי, אינה חוזרת ריקם. נמצא שברכה זו שאמר לו ב, פעמים ״ואעשה אותך לגוי גדול״, אע״פ שמחל להם על חטא העגל, הברכה חלה על משה שיהיה גדול מהם ב2 פעמים חמש מאות, שהוא אלף פעמים. וזה שאמר להם ״יוסף עליכם ככם אלף פעמים״ משלי ־ שהיא הברכה שלי.

ב. בספר ״לקוטי נפתלי״ ביאר בעוד אופן: בגמרא(שבת ל:) כתוב עתידה אשה שתלד בכל יום, היינו בגאולה העתידה במהרה בימינו. וידוע דהריון של אשה תשעה חודשים, (270 יום) ויניקת הולד כ״ד חודשים (730 יום), סה״כ ל״ג חודשים. נמצא שבאופן רגיל במשך ל״ג חודשים אפשר שיוולד רק בן אחד. בירך משה את ישראל שיזכו לברכה הגדולה שתהיה בגאולה, שתלד אשה בכל יום, ואז יוכפלו פי אלף, שהרי בל״ג חודשים יש אלף יום בדיוק, ואם ילדו בכל יום יוכפלו באלף. וזה שאמר ״יוסף עליהם אלף פעמים״.

ג. בכתבי האר"י כתוב: משה נשמתו חצובה מעולם הבריאה, ושם בעולם הבריאה שולטים שמות אל שדי, וגימטריא שמות ״אל שדי״ עולים למספר משה – 345, וכשתמלא אל שדי עולה מספרו אלף (אלף למד, שין דלת יוד, עם הכולל – 1000), וזה שאמר להם משה ״אלף פעמים״ משלי, כי גם אני עולה אל שדי – אלף. וכתב על זה השל״ה: הרי לנו שברכם בכל לבבו ובכל נפשו, כל מה שנכלל בשמו, כן ראוי לאדם לאהוב את ישראל בגופו ובנפשו ומאודו.

ד. בספר ״לקוטי מהר״ם״ ביאר ביאור נוסף מהו ״משלי״: הגמרא (יומא כב:) מקשה, כתוב בפסוק ״והיה מספר בני ישראל כחול הים״ משמע שיש מספר לבנ״י, ומסיים הפסוק ״אשר לא יספר״ כלומר שאין להם כלל מספר הכיצד? אלא כאן בעושים רצונו של מקום, וכאן שלא עושין רצונו של מקום. והנה כתוב במדרש, בעת ששמעו בנ״י ״אנכי״ ״ולא יהיה״ מפי הגבורה נעקר יצה״ר מלבם, כיון שאמרו למשה דבר עמנו ונשמעה חזר יצה״ר אליהם. נמצא אם כן, אם היו שומעים את הדברות כולם מפי הקב״ה ולא מפי משה, היה נעקר לגמרי יצה״ר מהם והיו כל ימיהם עושים רק רצונו של מקום והיה מספרם בלא גבול, ובעת ששמעו את הדברות מפי משה שלט בהם יצה״ר ואין הם תמיד עושים רצונו של מקום ויש גבול למספרם, וזה שאמר להם משה, אתם אומרים שאני נותן קצבה זהו משלי, היינו מהמצוות ששמעתם ממני ולא מפי ה׳.

****

"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (א, טז)- שואל האור החיים הקדוש "קשה, מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו על מה ידונו?". עוד מקשה האור החיים, מדוע נאמרה כאן הלשון "שמוע", במקום בלשון ציווי רגיל, "שמעו"?. מתרץ האור החיים א': שהלשון "שמוע" מורה על התמדת השמיעה באריכות, דהיינו שיהיו הדייינים סבלניים, וגם אם יתווכח בעל דין זמן רב ויביא עוד טענות וכד', לא יאמרו הדיינים שמענו אותו די וכעת עלינו לפסוק. וכמו כן, אם היה דין שארך זמן רב ונסתיים, לא יאמרו הדיינים, כעת אנו עייפים ויגעים, ואין בכוחנו לשמוע את המתדיינים הבאים אחריהם עד למחר, אלא יקבלו מיד את הבאים אחריהם, שלא יהא עינוי הדין. תירוץ נוסף אומר "האור החיים", שהלשון שמוע בין אחיכם באה לומר "שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שווה ביניהם, ו'שמוע', פירוש, דרך השמיעה, תהא 'בין אחיכם'; אם אתה תישא עיניך תישא לשניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם. או אפשר, שיצוה שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו, ושיסתתמו טענותיו". ומוסיף האור החיים ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם, שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה- ושפטתם צדק". ושמעתי עוד פירוש שלפני שיכריעו את הדין מצווים השופטים "שמע בין אחיכם", שכן לעתים עצם השמיעה לדין ודברים המתנהלים בין המתדיינים, שעצם שמיעת השיח בין הצדדים מסייעת לשופט להוציא את הצדק לאור. כמו שמובא על רבי משה חיים זצ"ל, אביו של ה"בן איש חי", דן פעם בין יהודי לגוי: הגוי טען שהיהודי חייב לו סכום כסף כלשהו, ואילו היהודי הכחיש זאת בכל תוקף. הרהר הרב מעט, ואחר אמר להם שהוא צריך להוסיף לחשוב על כך, ולשם כך הוא יוצא לשאוף אויר בחוץ. מיד לאחר שיצא מבית המדרש, נמלך בדעתו ושב לעזרת הנשים, לפתע הוא שומע את הגוי פונה אל היהודי ואומר לו: "האינך מתבייש לעמוד ולשקר כך, מול ארון הקודש שלכם? הלא יודע אתה שהנך חייב לי!". נענה לעומתו היהודי: "ומה אתה חושב, אם אשלם לך, לא יהיה לי ממה לפרנס את ילדי, ויהיה עלי לעבוד קשה… חייב אני לכפור בכסף הזה!"…בזכות אותה שיחה סתמית ושמיעת בעלי הדין – יצא הצדק לאור!

שבת שלום ומבורך!