"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (לא' ח')
שואל רבינו יוסף חיים מבגדד בעל "הבן איש חי" מפני מה מספרת לנו התורה איך הרגו את בלעם? ועוד הרי הוא נתנבא טוב על עם ישראל וזכה שנכתבה נבואתו בתורה א"כ מדוע מת מיתה משונה.

והסביר הרב את הענין ע"פ משל: אודות אדם שהיה בור ועם הארץ שהחליט לבוא בשבת לבית הכנסת, והנה בבית הכנסת היו הכסאות מסודרים עם שמות המתפללים, ושלוש השורות האחרונות הוקצו מקומות מיוחדים לאורחים, כאשר הגיע מיודענו היו הקהל אוחזים באמירת ה' מלך ומטבע הדברים היו כולם עומדים על רגליהם, שמח העם הארץ ורחב ליבו על הכבוד שעשו לו שבכניסתו קם הקהל לכבודו, בלי שום היסוס פנה היישר לכותל המזרחי והתיישב במקומו של ראש הקהל! וכאשר התיישב סיים כל הקהל את אמירת ה' מלך והתיישב, עתה אמר בליבו כאשר התיישבתי כולם יושבים אין ספק שהקהל עמד לכבודי, ובאותו הרגע הגיע אליו גבאי בית הכנסת והוליכו אחר כבוד לכסאות המיועדות לאורחים…. כעבור רגעים מועטים נכנס ראש הקהל והלך היישר למקומו, ראה מיודענו שאת ראש הקהל לא כיבדו כמותו שכן הוא לא זכה שיקומו לכבודו בכניסתו כל הקהל יחדיו כי אם מעט אנשים שחלף ועבר בקרבתם זיכוהו בקימה קטנה, בסיום התפילה מיהר האש לביתו ויספר לאשתו את הכבוד אשר נחל בבית הכנסת, נכון שהגבאי ברוב חוצפתו העז להוליכו למקום האורחים, אבל מי זה הגבאי לעומת כל המתפללים שקמו לכבודו, אשתו שהייתה שכלתנית והכירה את בעלה הבינה מיד מה אירע לו, הסבירה לו במתק שפתיים כי כפי הנראה נכנס הוא בדיוק כשהקהל היה אמור לעמוד על רגליו מחמת התפילה שההלכה מחיבת לעמוד, והראיה שבשעה שהוליכו הגבאי למקום האורחים אף אחד לא עמד לכבודו!!!!

והנמשל: בלעם חשב שהוא מצד עצמו ראוי לנבואה, ומחמת כבודו נכתב בתורה את נבואתו, וכדי שתתברר טעותו עשה הבורא יתברך שאפילו מה שניבא על עצמו " ותהי אחריתי כמוהו" גם לא התקיים, ומת בחרב במיתה משונה, וכדי להראות לו שכל מה שנכתבה נבואתו של בלעם לא נכתבה אלא בשביל כבודם של עם ישראל
**

גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו' ………..בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (לב, טז' כד')
איתא במדרש "לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו", אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפינו. אמר להם משה אינה כלום לא תעשו כך אלא עשו את העיקר עיקר, תחילה בנו לכם ערים לטפיכם ואח"כ וגדרות לצנאכם. אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה. עליהם נאמר : "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך."
לכאורה: מדוע מגיע להם עונש קשה כ"כ בשביל דבר קל שהקדימו הצאן ? ועוד מה מדה כנגד מדה בעונש הזה?

ועוד קשה שלכאורה על פי ההלכה צריך להקדים מאכל לבהמה ואח"כ לאדם כמו שמביאה הגמ' בברכות מ. אם כן מדוע נענשו?

ומתרצים באופן נפלא הטעם שקדמה פרנסת הבהמה קודם לאדם הוא מחמת חטא אדם הראשון שע"י החטא נתערבב הטוב ברע ולכן א"א לאדם לאכול עד שיתקן את מאכלו ויברר הטוב מהרע. אך הבהמה שלא חטאה תמצא את פרנסתה בכל מקום בנקל שלא כאדם שנאמר בו בזיעת אפיך תאכל לחם.

אך כל זה דוקא כאשר הפרנסה היא בדרך הטבע אולם כאשר הפרנסה באה ע"פ נס למעלה מן הטבע ומסתמא הפרנסה היא בזכות מעשיו שתקן את אשר עליו לתקן, אז אין קדימה לבהמה על האדם. ולכן כאשר הוציא משה מים מן הסלע נאמר והשקית את העדה ואת בעירם שהקדים אדם לבהמה.

וידוע ששורש חטא המרגלים היה בזה שרצו להכנס לארץ בדרך הטבע ולכן דרשו לשלוח מרגלים שהרי אם ההנהגה ע"פ נס אין צריך לשלוח מרגלים, כך גם בני גד ובני ראובן חפצו בנחלתם שתהיה ע"פ הטבע מחמת רוב מקניהם ומחמת טוב הארץ ההיא ודשנה ולכן הקדימו מקניהם לטפם ובזה הראו שחפצם בהנהגה ע"פ דרך הטבע ולכן הוכיחם משה ודימה אותם למרגלים כי גם הם טעו בטעות המרגלים. ואמר להם כי היה להם להקדים את טפם לבהמתם כמו בכל שפע שהוא למעלה מן הטבע שהאדם קודם לבהמה ומחמת שרצו לנחול חבל ארץ זה בדרך הטבע אמר ה' יתברך שהיא כנחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, כי דבר שהוא למעלה מן הטבע יש לו קיום נצחי ולא דבר טבעי שאינו נצחי.

שבת שלום ומבורך!