כבוד ומסירות \\ הרב נהוראי משה אלביליה

    הרב נהוראי משה אלביליה No Comments on כבוד ומסירות \\ הרב נהוראי משה אלביליה
    0:16
    19.03.24
    נתי קאליש No Comments on בראשות גדולי הדור: בישיבת רש"י חגגו חצי יובל

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    ישנם שני ערכים חשובים הכרוכים אחד בשני ומלווים אותנו בכל מהלך חיינו, כבוד ומסירות. אדם יכול לקבל כבוד מכל מיני גורמים, בין אם זה במשפחה, על מעשה טוב שהוא עשה, בין אם זה בעבודה על מהלך שעשה לקידום החברה. כאשר אדם מקבל כבוד והערכה על מעשה שעשה, תהיה לו יותר מוטיבציה להמשיך לעשות מעשים טובים, ולהתמסר לאותו ענין.

    נמצא שהכבוד (שכמובן נמצא בגבולות המתאימים!) הוא דבר הכרחי למסירות. אנחנו רגילים לפרש כבוד בתור מושג שלילי המיוחס לאדם גאוותן. אך הכבוד במובן החיובי שבו זה לראות את השני באור חיובי, ומתן הערכה וכבוד על מעשיו. וזה הדלק להמשיך במירוץ החיים, וזה עוזר לאדם להמשיך בדרכו ולהתמסר אליה.

    נתאר לעצמנו סיטואציה בה אדם פוגש בעל מקצוע שבה לתקן בעיה כלשהי שנמצאה אצלו בבית, והוא מפרגן לו על עבודתו, ומוסיף בה מילה טובה, האם נחשוב שבעל הבית עשה את בעל המקצוע גאוותן? מובן שלא. הוא גרם לו להרגיש עוד יותר טוב עם עצמו.

    בפרשתנו אנו פוגשים את דמותו הנפלאה של פנחס בן אלעזר, אשר ראה את אותו זמרי בן סלוא ראש שבט שמעון, שהביא את המדינית אל משה רבינו והעיז פניו כנגדו, באומרו: "מדינית זו מותרת או אסורה? אסורה ! – ענהו משה רבינו, וא"כ שלך מי התירה לך??? ונתעלמה ממשה רבינו הלכה. ראה זאת פנחס, קם ודקר את זמרי ואת אותה מדינית… "את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (על פי דברי הגמ' בסנהדרין פב.) ונעשו לו (לפי אחת משיטות המפרשים) שנים עשר נסים משום שהיה כהן ולא רצה הקב"ה שיטמא מדם טמאי מתים.

    ומה היה שכרו? – "הנני נותן לו את בריתי שלום"…

    וכתב על שבח מעשהו של פנחס שהיה ברחמים גדולים לעם ישראל ובמסירות נפש עצומה ללא שום פניות ונגיעות וכבוד אישי, הרב ר' לוי יצחק מברדטישוב זצוק"ל סנגורן של ישראל בספרו "קדושת לוי" בפרשתנו, וזה לשונו: "הכלל הוא שאם רואה אדם ח"ו בני אדם שעוברין עבירה וכועס תכף עליהם ומקנא קנאת ה' צבאות, אזי ח"ו מעורר דינין על ישראל, אבל פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות, אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום, רק חסדים גדולים, ומכפר על בני ישראל, והוא היה מליץ על ישראל (גם לדורות) כדאיתא בגמרא (סנהדרין מד.) שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו ריבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל".

    מעשה פנחס, קנאותו הכנה והאמיתית, ומסירות הנפש שלו, למען כלל ישראל שלא היה בהם חרון אף, לדורות מעוררים זכות על עם ישראל, כמו שאמרו רבותינו ש"הקריאה מעוררת הזמן" הרחמים הגדולים הללו חוזרים בכל שנה ושנה.

    ממילא מובן שענין הכבוד והמסירות הם בבחינת הא בהא תליא. כאשר אדם מתמסר לערך מסוים והוא מקבל הערכה, זה יתן לו מוטיבציה להמשיך בדרכו ולהשקיע בה, ושוב כאשר יעריכוהו על כך זה וחזור על עצמו, וחוזר חלילה.

    הסיפור הבא ימחיש את הענין: (אוצר הסיפורים, ח"ב, עמוד 75)
    "בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות, על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו. יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי – עם הכומר. וכך ארע גם כעת.

    במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנידון למוות. משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: "אינני הולך". ומפני מה סירב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: בהליכתו ובאמירת הוידוי הוא מזרז את מיטתו של הנדון למוות, שכן בלא וידוי לא הורגים.

    סירובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר: "אם יקחו – ייקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה".

    השליח יצא מלפניו ושב אל המושל, בידיים ריקות, לשמע השתלשלות הארועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלא בא ולא רק דרש במפגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באזניו איומים קשים וחמורים, והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.

    אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו. למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה והקיפו את הרב כשהם צועקים: "הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!".

    אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף. ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מילוי פקודה זו.

    ואכן גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להיענש על סירובו בכל חומר הדין – לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.

    בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל… תוך זמן קצר רעשה וגעש העיר בריסק על המעשה. אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה, אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כי הוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את ציווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם. אולם הללו וגם הללו לא העלו את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, מידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי שנידון למוות!

    עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותה חנינה על מי לחול… ודווקא דבקותו הבלתי מתפשרת בציווי ה' היא זו שהצילה את חייו!!!.
    הרב התמסר למען אותו יהודי הנמצא בצרה, בדבר שטוב לאותו יהודי! לעיני הנוכחים בחדרו של הרב זה נראה התעלמות מצרכיו של אותו יהודי, אך ידע הרב מה טוב עבור יהודי זה באמת, והתמסר לכך למרות מכבש הלחצים שהפעילו תלמידיו. ממילא זה הביא לכבודו של הרב, והערכה אליו גברה. לא עשה זאת הרב למען יכבדוהו ביותר בני הקהילה, שלא המיט עליהם חרפה ונשמע לציווי המושל, למרות שהיה יכול למצוא קולא של פיקוח נפש שדוחה שבת, והיה הולך אל אותו יהודי. אלא התמסר הוא בדרכו למען כבוד ה', וכבודה של שבת קודש, ובכך כאמור, הציל את חיי האסיר היהודי.

    שבת שלום ומבורך.


    המאמר נכתב לרפואת:
    יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
    יפה בת זוהרה תחי'.
    דוד בן שמחה הי"ו.



    0 תגובות