״ויעש משה נחש נחושת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי״ (כא, ט')
בנביא בספר מלכים מסופר שחזקיהו מלך יהודה ראה שבני ישראל הופכים את נחש הנחושת שעשה משה לעבודה זרה, עמד וכתת את נחש הנחושת, שלא יוכלו לעבוד אותו. הגמרא במסכת חולין(ו' ב) מביאה את אותו מאורע ומקשה על כך: ״אפשר בא אסא (המלך) ולא ביערו(את נחש הנחושת), בא יהושפט (המלך) ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום? אלא מקום הניחו לו אבותיו(של חזקיהו) להתגדר בו״ ופירש רש״י שם, שאבותיו של חזקיהו הניחו לו תיקון גדול זה שיעשה בעצמו ובכך יגדל שמו, שאם את הכל יעשו האבות במה יגדל שם הבנים.

כותב רבינו יוסף חיים מבגדד זצ"ל בספרו "בניהו" על מסכת חולין נשאלת השאלה, איך משה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו לאחר שסיים את תפקידו, והלא איזהו חכם? הרואה את הנולד, וא״כ היה עליו לראות את העתיד ולהבין שאותו נחש יפתח פתח לרשעים להופכו לעבודה זרה. ועוד, שגם בלי לדעת שעלול לצמוח ממנו איזשהו דבר רע, ג״כ היה על משה לכתת אותו, שהרי כאשר נחש הנחושת גמר את תפקידו, שוב אין בו צורך ומה לו למשה להניחו על עמדו?

ונראה לומר, שאותו נחש לימד את עם ישראל כלל חשוב מאוד, שכאשר אדם עושה תשובה, ישועתו תצמח מתוך הצרה עצמה, כמו שנאמר ״וממכותיך ארפאיך" (ירמיה ל, יז), שמהמכות עצמן מכין הקב״ה רטיה לאדם. וכעין זה נאמר גם בתלמוד ירושלמי(ברכות ט, ה) ״כי מצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט, ח), לא נאמר ליבו אלא לבבו, ללמדנו שאף את היצר הרע הפך להיות נאמן לפני ה׳ יתברך. ולכן הניח משה את נחש הנחושת על עמדו, ללמד לדורות הבאים אחריו שאותו נחש שהמית את ישראל כשחטאו, הוא עצמו ריפא אותם כאשר הם שבו בתשובה. זה גם מסביר מדוע אסא ויהושפט הניחו את הנחש על מכונו, על אף שבימיהם כבר היו אנשים שעבדו בו עבודה זרה. שאותם חוטאים לא היו אלא חלק קטן מעם ישראל, וסברו אותם מלכים שעדיף שמעט יכשלו בו ולרבים הוא ילמד דרך תשובה. אך חזקיהו המלך סבר, שאפילו בשביל אותם מספר אנשים שעובדים בו עבודה זרה, ראוי לבטל אותו!!! ואין לנו להתחשב בתועלת שתצמח לאחרים כל עוד נכשלים בו בני אדם, ולכן .כיתת את נחש הנחושת.

**
״באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענתם וממדבר מתנה׳׳ (כא, יח')
בגמרא במסכת בבא מציעא (פד',ע"א) מובא שכאשר נפטר ריש לקיש תלמידו של רבי יוחנן, הניחו חכמים את רבי אלעזר בן פדת במקומו ללמוד בחברותא עם רבי יוחנן. ומסופר שם שעל כל הלכה שהיה רבי יוחנן אומר, היה מביא רבי אלעזר בן פדת ברייתות שמוכיחות את אמיתות דבריו של רבי יוחנן. אמר לו רבי יוחנן: סבור הנך שאתה דומה לריש לקיש? לא כן הוא, כי כאשר הייתי אומר הלכה לפני ריש לקיש, הוא היה מקשה על דברי כמה וכמה קושיות, ומתוך שהייתי צריך להעמיק בנושא כד ליישב את קושיותיו החריפות, ההלכה היתה מתבררת ומתבהרת היטב, אבל אתה רק מביא ראיות לדברי, ומה הצורך שלי בהם, וכי אתה חושב שאיני סבור שהאמת עמדי?!

מכאן נלמד שאם חפצים אנחנו להבין את עומקם של דברי התורה, עלינו להשקיע את כל כחנו השכלי בלימודנו, ולהרבות בחקירות, קושיות ותירוצים; להעמיק בסוגיה עד היכן שידנו מגעת, ורק כך נזכה לכוון לאמיתה של תורה ולכן צעירי הצאן בישיבות הקדושות לומדים ומפלפלים בדברי הגמרא בעיון. כדי להמחיש את הדברים, נמשיל זאת בסיפור שמובא בספרים הקדושים. מעשה באדם אחד שהיה לו פרדס בו גדלו כל מיני אילנות טובים. באותו אזור לא הספיקו מי הגשמים כדי להשקות את השדות די סיפוקם, אלא נהר אחד שהיה בסמוך לעיר היה מוליך את מימיו לתעלות מים שנחפרו על ידי בעלי השדות, ומהתעלות האלו היו משקים את השדות. אלא שברבות הימים היו העפר והאבנים סותמים את הנחלים, ובימות הקיץ, בהם בלאו הכי זרם הנהר אינו חזק כל כך, היה צורך לחפור ולהעמיק את נתיב הנחלים כדי שמי הנהר יוכלו לעבור בהם להשקות את השדות. והנה יום אחד חלה אותו בעל הפרדס, והרגיש בעצמו שקיצו קרב וימיו ספורים. קרא אותו אדם לבניו לפני מותו ואמר להם שהטמין בתעלות האלו מטמון יקר. שאלוהו בניו באיזה מקום בתעלות החביא את האוצר וכך ענה להם: ״באותן שמוליכות את המים מן הנהר לשדה״, ועצם את עיניו לנצח…

ילדיו, שלא ידעו היכן בדיוק טמון המטמון, חפרו לכל אורך התעלות שבשדותיהם והעמיקו בהן רבות אך העלו חרס בידם, כעסו אותם בנים על אביהם ואמרו: היתל בנו אבינו קודם מותו, שאמר שהחביא אוצר בתעלות ולא כך הוא, ואך לשוא עבדנו. כאשר הגיע הקיץ, הביטו הילדים בשדות שירשו מאביהם ובשדות שכניהם, וראו להפתעתם ששדותיהם הצמיחו עשרת מונים יותר משל האחרים. סיבת הדבר היתה, כי שכניהם התעצלו ולא העמיקו את התעלות המובילות אליהם את המים, ולכן בימות הקיץ הנהר לא נכנס בהם והשדות לא הושקו כראוי, אך לתעלות שלהם שכבר היו עמוקות דיים בגלל שחיפשו בהן את האוצר, נכנסו המים בשפע והשקו את השדות די הצורך. או אז הבינו הבנים מהו ה״אוצר״ הגדול שאליו התכוון אביהם: עצם החפירה – אף בלי שמצאו בה דבר ־־ היא היא האוצר הגדול… משל זה מובא כאמור בספרים הקדושים, וממנו למדו מוסר השכל לנושאים רבים.

ואף אנו לעניינינו, נוכל להשכיל מתוך המשל הזה, כי עלינו לחפור לעומק לימוד התורה ע״י רבוי קושיות ותירוצים, פירכות וישובים, וכך נגדיל את כלי הקיבול של ההבנה והסברה – שהם דוגמת המים הזורמים. ואם זו תהיה מגמתנו, נזכה לראות הרבה פירות מלימודינו ־ אלו חידושי הלכה הנולדים מפלפולה של תורה.

שבת שלום ומבורך!