החפץ חיים ע"ה בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פ"ט) כותב על גודל עוון המדבר לשון הרע, וזה לשונו: "וראה את גודל ענשם, שכמעט עבור גודל חטאם אין יכולת בגיהנום לנקותם מן העון, כמו שמפורש בתנא דבי אליהו פרק י"ח וזה לשונו: כשם שהרשעים מספרים לשון הרע, ועולה עד כסא הכבוד, כמו כן יורדין מלאכין מפי הגבורה, ונוטלין אותן הרשעים, ומשליכין אותן לתוך עמקה של גיהנם. באותה שעה משיבה גיהנם ואומרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם אין לי יכולת לפרוע להן די כפי עונש שלהם, ואין כל העולם כולו יכול ליתן להם די פורענותם, והלא בעל לשון הרע הזה חטא מן הארץ עד לרקיע, אלא שגר בו חציך מלמעלה תחלה, ואחר כך יקבל ממני גחלי רתמים מלמטה שנאמר (תהלים קכ, ג-ד): "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", ואין גיבור אלא הקדוש ברוך הוא וכו'.. מפחיד, וממחיש עד כמה עוון זה חמור.

בפרשת השבוע אנו פוגשים בחטא הנורא במרגלים אשר שלח משה רבינו לתור את הארץ, אשר אחרי שהסתובבו בארץ ישראל 40 יום, ודיברו סרה על ארץ ישראל, נענש העם וקיבלו 40 שנה במדבר, "יום לשנה יום לשנה". כשחזרו למשה רבינו מכל מה שהם ראו בארץ זבת חלב ודבש, הטענה העיקרית הייתה "ארץ אוכלת יושביה היא", "ושם ראינו את הנפילים בני ענק ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ומדוע קרה כך, למה המרגלים לא התייחסו לדברים הטובים שיש בארץ ישראל, ואיך שחזרו הדבר הראשון שהם עושים זה לדבר לשון הרע?

אלא הביאור הוא נפלא ביותר – כותב שם רש"י הקדוש: "אוכלת יושביה, בכל מקום שעברנו מצאנו קוברי מתים. והקדוש ברוך הוא עשה לטובה, כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו". בורא עולם דאג שיהיו בקרב הנפילים מתים רבים וכך הם יהיו עסוקים באבלם והלוויותיהם ולא ישימו לב למרגלים שנכנסו לארצם.

שמתמקדים בדברים הרעים- לא שמים לב באמת לדברים הטובים. את הטוב שה' עשה עבורם פירשו לרעה: "ארץ אוכלת יושביה" ועל כן נקראו מרגלים ולא תיירים. תייר מחפש את היופי בארץ החדשה אליה הגיע ואילו מרגל מחפש לראות את הדברים הפחות טובים.

"וישאו משם זמורה ואשכול ענבים" הביאו איתם אל העם פירות המובחרים ביותר של ארץ ישראל. אך הם לא ראו את היופי שבפירות, אלא ראו רק את הרע במציאות הטובה.

ועל דרך זה מביאים חז"ל את המאמר הידוע לעניין הכנסת אורחים שיש אורח שיבוא ויאמר, "כל טרחות שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי", וככה יעריך אותו יותר, או מנגד "כל טרחות שטרח בעל הבית לא עשה אלא לעצמו"- הסתכלות נכונה מול הסתכלות שלילית.

ואיך מסתכלים הסתכלות נכונה על המציאות? זאת נוכל ללמוד מהמעשה הבא (אוצר הסיפורים, ח"ב עמוד 531)
"מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זיע"א, מלמד על מה שלמד מסנדלרייה מופלאה של פעם. עורות, דבקים ומלאי מסמרים, סדן ופטיש – אלו מקצת המראות הקבועים בכל סנדלרייה, אולם אם נציץ אל תוככי סנדלרייה קדומה במקצת, נגלה מלבד כל אלה, מלבד השרפרף והררי הנעליים גם ספרים – ספרי קודש. סנדלר יהודי של הדור קודם חדור היה בתחושת קבע – כל זמן שלא מתקנים – אפשר עוד ללמוד. סנדלר? ללמוד? אכן כן – עד ראיה היה מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ', בהיותו עוד בגולה.

חור בסוליית נעליו הביא אותו אל סנדלרייה נאצלת, המתפקדת לפי עולם מושגים אחר. הסנדלר, משאך סיים את מלאכתו, בין גברא לגברא ובעתות הפנאי, היה הוגה בספרים, אשר הימצאותם הסנדלרייה הייתה לא פחות נחוצה ממכונת התפירה.

עוד הסנדלר מתקן את הנעל, הייתה לו לגאון רבי מיכל יהודה, ההזדמנות לראות איך מתפקדת הסנדלרייה. הוא עצמו הוזמן לשבת, עד אשר תסתיים מלאכת התיקון. תוך כדי עבודה נכנס אל הסנדלר יהודי נוסף. "ראה", פנה היהודי אל הסנדלר, הוא הושיט לו נעל מעוותת, כשעל פניו ארשת של אי שביעות רצון. "נעל זו חזרה זה מסנדלרייתו של בערל. הוי בערל, בערל ! לא יוצלח שכזה! לא די בה שלא תיקן את הנעל, אלא אף קלקל ועיוות אותה עוד יותר! נו, אתה בוודאי תצליח להציל את המצב".

הסנדלר נתן בלקוח החדש מבט מוכיח. הוא דחה בשתי ידיו את הנעל המושטת אליו, ואמר בחומרה: "בשום פנים ואופן לא אתקן לך את הנעל!". עוד לפני שהיה סיפק בידו של הלקוח לברר על מה ולמה, הוסיף הסנדלר בתוכחה: "לשון הרע! אתה מדבר לשון הרע! אינני רוצה לתקן נעלים לבעלי לשון הרע!".

בינתיים סיים הסנדלר לתקן את נעלו של הגאון ר' מיכל יהודה, הוא הושיט את הנעל ואמר: "חשבתי שיועיל לתקן את החור בטלאי אחד, אולם שכבה אחת של עור לא הספיקה, על כן תפרתי על החור טלאי על גבי טלאי. "אם כך" נענה הגאון ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א. עלי להוסיף מעות עבור הטלאי הנוסף".
"חלילה", התנגד הסנדלר.
"והרי עבדתם יותר מהצפוי"
"אפשר שכך אבל המחיר נקבע מראש, ולא אקח יותר מכפי שסוכם!".

לימים, היה מזכיר מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ את זכר אותה סנדלרייה מופלאה, בהוסיפו: צא ולמד כיצד היה נראה הרחוב של פעם, השוק של פעם. נכנסים לסנדלר, רואים מה ניצול הזמן , אם יש רגע פנוי – לומדים. זהירות בלשון הרע וזהירות בדיני ממונות. ומה נענה אנו על השווקים שבזמננו…

סנדלר אחד פשוט יכול ללמד לקח מרומם לחיים – כולנו שווים, כשמרגישים "מעל" השני, כבר מתירים לעצמנו לדבר רעה עליו. אבל מכאן ועד לדבר לשון הרע? תתרחק מזה כמו מאש!!!

שנזכה תמיד לראות אך ורק את הטוב, להתמקד בו ולהודות עליו, אך לא למלא את פינו בדברים אסורים.
ויתקיים בנו "השומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.

—
המאמר נכתב לרפואת:
בני יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
מו"א דוד בן שמחה הי"ו
דוד בן סוליקה הי"ו.