בתקופת מבצע "עמוד ענן", שהינו בירושלים. בסיומו ביתי בת ה7 הצטערה לחזור לביתנו הנמצא בדרום המופגז. היא הסכימה לחזור הביתה, רק אם נבטיח לה שיהיו עוד אזעקות (…)
כן, הילדים שלי יודעים שבשעת אזעקה צריך לגשת למרחב מוגן או להתגונן בצורה אחרת, הם גם יודעים מהו טיל, מהי כיפת ברזל ומה הנזק הנגרם כתוצאה מנפילת טיל. אי אפשר להסתיר מהם או ליפות את המציאות, כאשר במדרכה מול הבית נפל טיל וגרם נזק רב למספר מבנים בסביבה.

בכל זאת, הם אוהבים את האזעקות ואת האוירה הנלווית להן. כי אצלנו בבית הולכים לחדר המוגן תוך קריאות שמחה. בחדר המוגן מותר לקפוץ על המיטות של אבא ואמא. לפעמים מחלקים ממתק. תמיד מתפללים לה' במילים פשוטות שהטיל לא יפול במקום שיש אנשים. בלילה כל הילדים ישנים בחדר הורים וזה כיף!

אולי אתם מרימים גבה, איך זה קורה?! כיצד הילדים שלכם שמחים מאותו מצב שילדים אחרים חרדים ומפוחדים?!

אני לא יכולה לזקוף לזכותי את התוצאה, כי הדרך אליה קרתה באופן טבעי. יצרנו התניה חיובית על ידי חלוקת ממתק ונתינת הטבות במקביל למפגש עם אזעקה. כך שהילדים מקבלים את ההתניה הזאת בצורה אוטומטית בתת המודע שלהם. כאשר נשמעת אזעקה, מבחינתם מתחיל הכיף. (גם כשהם יודעים שטילים זה בכלל לא כיף)

כאשר אנחנו לא יכולים לשנות מציאות חשוב שנזכור שאנחנו יכולים לשנות את ההתייחסות אליה.
ילד מאושפז בבית חולים? פרידה כפויה מדמות קרובה? כל חוויה בלתי נעימה, אם נצמיד לה התניה חיובית קבועה, הילד יקבל אותה כמקשה אחת. לא צריך לשקר לילד ולייפות מציאות. הילדים חכמים יותר ממה שאנחנו זוכרים. אך ניתן לפשט אותה ולשקף את המציאות בצורה שאנחנו רוצים שהילדים יתייחסו אליה.

נכון, אתה צריך להיות מאושפז תקופה ארוכה, אבל התקופה הזאת תעבור, ובעתיד ישארו רק תמונות וזכרונות, אז בוא נגרום להם להיות תמונות שמחת וזכרונות וורודים.

אבא צריך לסוע לחו"ל בגלל עבודתו. זה לא נעים להיפרד ולהתגעגע, אז בוא נכין לו אלבום של הדברים הכייפים שאנחנו עוברים כאן. וכשהוא יחזור ניתן לו מתנה.

לאחר תקופה הילד יזכור את הבלונים והצחוקים מהאישפוז. ואת האלבום עם הבדיחות והדברים הכיפים מתקופת הפרידה מאבא.

אז נכון שאנחנו רק בובות מריונטות על במת החיים, אבל יש לנו אוצר ביד! אנחנו יכולים לעצב את התפאורה והאווירה כמו פלסטלינה רכה וצבעונית!