"ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד" (כד, ח).
בספר "משנת חכמים" (למהר"מ חאגיז אות י"ב) מובא מעשה שהיה בזמן האר״י ז״ל. על אחד מהאנוסים שבא מפורטוגל לגליל העליון והתיישב בצפת, שמע דרשה של הרב על לחם הפנים שהקריבו בבית המקדש מדי שבת בשבתו, אותו רב נאנח בדרשתו ואמר מתוך צער שעכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא מקריבים את לחם הפנים. אותו אנוס שלא למד תורה אך היה מאוד תמים באמונתו, שמע את הדבר, הלך בתום לב לביתו ואמר לאשתו שבכל יום שישי היא תכין לו ב׳ ככרות לחם מנופה בי״ג נפות, הוא ביקש ממנה שתלוש את הלחם בטהרה ותאפה אותו היטב בתנור שבבית. מפני שרצונו להקריב את הלחם לפני היכל ה׳, אולי יקבל ה׳ את הלחם שהוא עורך לפניו. אשתו אפתה לו ב׳ ככרות, ובכל יום ששי היה עומד לפני היכל ה׳ הארון קודש שבבית הכנסת, ומתפלל ומתחנן לפני ה׳ שיקבלם ברצון, והיה מניח את שני הככרות בארון קודש והולך לו. השמש היה בא בכל יום שישי לסדר את בית הכנסת והיה מוצא בארון קודש ב׳ ככרות. היה לוקחם בלי לדרוש ולחקור מהיכן באו, ומי הביאם. בשעת מעריב בליל שבת היה רץ אותו איש אל הארון קודש וכיון שלא היה מוצא את הככרות היה שמח שמחה רבה בלבו, והולך ואומר לאשתו השבח וההודאה לה' יתברך שכבר קיבל את הלחם, וחיזק אותה שתיזהר בעשייתם בשבועות הבאים. וכך נמשך הדבר תקופה מסויימת. באחד מימי שישי שהה הרב שדרש את הדרשה על לחם הפנים בבית הכנסת, והנה האיש ההוא בא כמנהגו, עם הככרות וקרב אל ארון הקודש, והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו מבלי להרגיש שהרב נמצא בבית הכנסת, מרוב ההתלהבות והשמחה שהיו לו בעת שהיה מביא דורון זה לפני המקום, לא שם לב כלל לדבר אחר. הרב חרה לו מאוד על דבריו של אותו האיש, קרא לו וגער בו ויאמר לו שוטה, וכי ה׳ אוכל ושותה, ודאי השמש לוקח את הככרות ואתה סבור שה׳ הוא המקבלם, הרב המשיך באמירת דברי מוסר באזני האיש, עד שבא השמש כמנהגו לקחת את הככרות, ואכן התברר שהשמש הוא שהיה לוקחם תמיד, והאיש כששמע את הדברים התחיל לבכות ואמר לרב שימחול לו כי הוא טעה בדרשתו שהוא חשב לעשות מצוה ולפי דבריו לא עשה אלא עבירה. מיד לאחר מכן, הגיע לרב שליח מיוחד מהאר״י ז״ל, ואמר לו לך לביתך וצו לביתך, כי מחר בעת שהיה לך לדרוש, מות תמות. הרב נבהל על השמועה, והלך אל האר׳׳י שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו. והשיב לו האר׳׳י שמעתי שעוונך הוא שנטלת נחת רוח שהיה לו לקב׳׳ה, שמיום שחרב ביהמ״ק לא היה נחת רוח לפני ה׳ כאותה שעה שהאנוס הזה היה מביא את שני הלחם בתמימות לבו ומניחם לפני היכלו וסבור היה שה׳ קיבלם ממנו, ומפני שביטלת אותו מלהביאם, נגזרה עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך. והלך הרב ויצו לביתו, ואכן ביום שבת קודש בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו…

***

״ויצא בן אשה ישראלית״ (כד, י)
פירש״י מהיכן יצא… רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים?

ראיתי מקשים מדוע לגלג שהלחם צונן, הרי בעיניו ראה שהלחם חם ועולה עליו הבל עד תשעה ימים, שהרי אמרו חז״ל (חגיגה מ:) היו הכהנים מגביהים את השולחן של לחם הפנים ומראין לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום, שהיה נס גדול בלחם הפנים ונשאר חם תשעה ימים משעת עשיתו עד שעת לקיחתו, וכתב הריטב״א שחיו עולי רגלים רואים בעיניהם את ההבל שיצא מהלחם כמו בשעת לקיחתו מהתנור? *ותירצו שודאי ראה את הנס כמו כולם, אולם לא רצה להאמין בזה כדי שלא יחייב אותו, שאם יאמין בנס זאת אומרת שיש מנהיג לבירה ורואה את כל מעשיו ומחשבותיו, לכן הכחיש את ראייתו והעדיף לומר שאין זה נכון והכל אחיזת עניים… וכעין זה רואים בעינינו שיש ניסים מופלאים בעולם ובני אדם רואים בעיניהם ולא רוצים להאמין, שאם יאמינו יחייב אותם. ולכן כשצותה התורה את מצות האמונה אמרה ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים״ דהיינו לא מספיק ידיעה בעלמא צריך השבה אל הלב, שאם לא היצר יעבירם מליבו.

בעל ה״אמרי אמת״ מגור תירץ באופן אחר: לחם הפנים היה קורבן ציבור, ולכל ישראל היה חלק בו, ומאחר שהמגדף יצא מעולמו(כמו שפירש רש"י, דהיינו שנטרד מהעוה״ז ומעוה״ב, לא זכה וחלקו בלחם הפנים היה צונן.

ואולי אפשר לתרץ, שמעשה של המגדף היה עוד קודם בנין המשכן והוא לא ראה כלל את מעשה לחם הפנים. וכל מה שלגלג הוא על צווי ה׳. וכמו שכתב הרא״ם שהקשה על רש״י דמדבריו כאן משמע שמעשה המגדף היה אחרי בנין המשכן היינו בשנה השנית לצאתם ממצרים דאם לא כן הרי שלא ראה את לחם הפנים ועל מה לגלג. ומרש״י לקמן(כד, יב) שכותב שהמקלל והמקושש היו בפרק אחד משמע שהיה בשנה הראשונה עוד קודם בנין המשכן, שהרי המקושש היה בשבת השניה אחר שנצטוו על השבת, והיינו בתחילת שנה בתחילת שנה הראשונה. ותירץ שהמגדף לא ראה כלל את לחם הפנים ולגלג על צווי ה׳ ע״ש בדבריו, ולפי דבריו לא קשה כלל.

שבת שלום ומבורך!