מעבר לאתר המותאם

חיים ולדר בסיפור אישי מהחיים • הקערה שנהפכה על פיה

דוד קליגר No Comments on חיים ולדר בסיפור אישי מהחיים • הקערה שנהפכה על פיה

קערת ליל הסדר החדשה שנקנתה במתנה, קערת ליל הסדר הישנה שגנבה את ההצגה והסיפור סביבה שהפך את הקערה על פיה, החריטה, ההערכה והשיחה של ולדר עם אביו על תקופת העוני אותה חווה והבדלי הדורות • האזינו

את ליל הסדר עשינו יחד עם כל המשפחה אצל ההורים שלי בחיפה.
אני מתכוון כולל כולם, חתנים כלות נכדים.
חשבתי על מתנה מתאימה להורים שלי ומיד נזכרתי בקערה שלהם, של ליל הסדר.
נו- טוב, זה לא בדיוק נראה כמו קערה של פסח שאתם מדמיינים, זה יותר ברזל עגול, מרוקע, בן למעלה משישים שנה שאולי היה פעם מצופה כסף ואולי לא, מה שבטוח שהוא איבד את כל הכסף שלו ונותר עם כתמים, כלומר אפילו עם חובות…
האמת, שהקערה הזו תמיד הצחיקה אותנו. אמרנו שעדיף כבר קערה מפלסטיק שהילדים מביאים מהגן אבל כמובן שלא דיווחנו את השקפתנו זו להורים שלי, אולי מחשש שהם יקבלו את ההצעה…
כך או כך, אני מוצא את עצמי רוכש להוריי את קערת הסדר הכי גדולה שאי-פעם ראיתי, מין בניין בן שלוש קומות, עטוף בכסף, עם שתי דלתות המיועדות להכנסת המצות ולמעלה משטח כסף ענק לסימני הסדר.
כמובן שאני מרגיש את עצמי הכי טוב כשאני מניח את קערת הסדר החדשה על שולחן הסדר ואומר: "אבא, סוף-סוף בגיל 82 הגיע הזמן לקערת סדר מהודרת, כפי המגיע לך".

אבא שלי אינו יודע את נפשו מרוב התרגשות. בשביל אדם שכמותו שגדל בבתי אונגרין, קערת סדר כזו היא שערורייתית ובלתי מתקבלת על הדעת, ואם הייתי מביא כזו בשנים הקודמות הסיכויים הם שהוא היה זורק אותי להתגורר בתוך הקערה המפלצתית שקניתי לו, אבל משום מה אבא שלי היה מרוכך, אולי רצה להתחשב בי ולא לריב אתי בימים שכאלה והוא אומר לי "חמלייזר (חיים אליעזר), אני אקבל את המתנה הזו רק אם תקבל ממני מתנה יותר יקרה".
כמובן שאני מסתקרן מהי המתנה היותר יקרה שמתכוון אבא שלי לתת לי תמורת הקערה היקרה והמרשימה הזו, אבל עוד לפני שהדמיון שלי משתולל (והוא יודע להשתולל) מה עושה אבי היקר אם אינו שולף את הברזל המעוך והאפל ששימש אותו מאז שאני זוכר את עצמי (ואני מתקשה לזכור את עצמי) כקערת הסדר? ומה הוא אומר, בטון של אוליגרך שזה עתה העניק את היאכטה בת 163 המטרים עם שבעה סיפונים ושני מנחתי מסוקים, בריכה חיצונית ופנימית, מספרה ומסעדה, שעלתה לו כ-324 מיליון דולר כמתנה לבנו יקירו, אם לא כך: "חמלייזר – הקערה שלך".
בשלב זה אני חוכך בדעתי אם לצחוק או לייבב, שכן הלא כל הסיבה שרכשתי את קערת שלושת הקומות מכסף הוא כדי לנסות למחוק את חרפת גרוטאת הברזל עם כתמי החלודה שדבקו במשפחתנו, ולמען האמת אני חוכך בדעתי לשאול שאלת רב האם יש לו דין של "גניזה" או דינו כדין כל כלי אחר, והנה אבי מייתר את השאלה ומותיר את הקערה בתוך המשפחה לעוד כמה דורות. איך יוצאים מזה?
"אבא", אני אומר לו באומללות מה, "נראה לי שהקערה הזו סיימה את תפקידה. היא, איך לומר, כבר לא מתפקדת יותר, איבדה את כספה לפני שנים ומאיפה שאתה לא מסתכל עליה היא ממש לא 'בסדר'…"
אבא שלי אומר: "אם היית יודע מה הסיפור מאחורי הקערה הזו לא היית מדבר ככה…"
וכמה שעות אחר כך, בשולחן הסדר, בתוך שולחן עורך הוא מספר לי את הסיפור, וממש כמו שאומרים: "הפך את הקערה על פיה…"

בגיל 3 הגיע אבי שיחי' עם משפחתו לארץ ישראל באניית המעפילים "סאקרייה".
בשכונת "בתי אונגרין" החלה משפחת ולדר את צעדיה הראשונים בארץ ישראל, ללא קרובים וללא ידידים, רק בעל, אשה וארבעה ילדים.
סבי, משה אלתר ולדר, היה בעל תפילה ידוע ולפרנסתו עבד בבית החרושת פרידמן לייצור מתכת. סבתא גולדה לאה הייתה זו ששמרה על הגחלת, עד כדי כך שבשעה שהפגיזו הירדנים את מאה שערים ובית המשפחה נהרס כמעט כליל, המשפחה הועברה לשכונת קטמון לבית מרווח. אך מיד לאחר סיום ההפגזות מיהרה סבתא גולדה לאה להעביר את כל המשפחה חזרה למאה שערים לבית המופגז והחצי הרוס – כך שמרה על משפחתה מפני הרוחות הזרות העלולות לפגוע בחינוך הטהור.
בינתיים, נולדו עוד ילדים. פרנסה לא הייתה, לא חדש בירושלים של אז. אבי נשלח בהיותו בן 16 ללמוד בבני ברק, בישיבת חכמי לובלין אצל מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל והיה לתלמידו המובהק.
אבי קיבל שתי לירות כדי להתקיים, ולמעשה חי בעוני ובדחקות, אך לא התלונן, כי למעשה לא הכיר חיים אחרים.

ואם לא די בכך, עקב נישואי אחת הבנות נקלעה משפחת אבי לעוני ודחקות של ממש. עד למצב בו לא היה כסף לרכוש שולחן והמשפחה הסתפקה בשולחן מאולתר עם כיסאות מכל המינים והסוגים.
כדי לשבר את האוזן לגבי העוני והדחקות: באחת הפעמים נסעה הישיבה למירון (לא בל"ג בעומר מדגיש אבי, אלא באלול) והוא חש רעב של ממש. הוא ירד למרגלות המושב, כהיום כן אז, הייתה שם מסעדה כשרה והוא שאל "האם יש משהו לאכול ב-15 גרוש?"
בעל המסעדה הסביר לו שהדבר הכי זול מחירו מתחיל בארבעים גרוש. אבי נפנה ללכת ואז שמע את אשתו אומרת לו בהונגרית "אולי נדחוף לו את ראשי הדגים…"
אבא שלי דובר הונגרית שוטפת וראשי דגים נחשבו בבית משפחת ולדר כמעדן של ממש (עד היום אגב). האיש פנה לאבי ושאל אותו אם הוא מעוניין בראשי דגים, אבא שלי עשה את הקול הכי אומלל שלו ואמר: "איך האב נישט קיין בריירה" (אין לי שום ברירה), וזכה לסעודת מלכים…

אפרופו ראשי דגים, בהגיעו ל"חכמי לובלין" הבחינו חבריו בדבר מה מוזר. אבי נהג לבדוק את הדגים אם אין בהם תולעים. חבריו שאלוהו לפשר המנהג והוא ענה שאינו יודע אך כך הוריו היו נוהגים לעשות, והוא נוהג כמותם. הוא קיבל כמה הרמות גבות ואפילו מספר הערות מבזות אבל כפי שבוודאי שמתם לב אבי הוא לא איש שיתרשם מכך, הם בשלהם ואבי עם מנהג אבותיו.
ביום בהיר אחד, פרסם עיתון "המודיע" (סליחה זליג, בימים אלה היה זה העיתון החרדי היחיד), ידיעה על פיה יש חשש לתולעים בדגים וכי יש לבדוק את הדגים בקפידה.
באולמי "וגשל" (אז האולם היחיד כנראה בבני ברק) נכנסו ללחץ. אין בעיה לבדוק את הדגים אבל לא היה להם מושג איך בדיוק עושים את זה…
במקרה נכח שם אחד מתלמידי הישיבה ואמר: "לא יודע מה אתם צריכים, אבל יש לנו בישיבה איזה ירושלמי מוזר שבודק את הדגים". אבי נקרא באופן בהול לוגשל ומאז קיבל "שטעלע" קבוע, בדיקת תולעים בדגים בעבור, קחו נשימה, שתיים וחצי לירות לחתונה (כזכור, לבנאדם שלא היו לו יותר מ-15 גרושים לארוחה).

אם לא די בזה, חיפש בית כנסת "הליגמן" בדחיפות "בעל קורא" במקום הצ'אלמר הקודם ששימש בתפקיד והתחתן. כמובן, שגם אז רצו לאבי שיחי' שישמש כבעל קורא.
"זה היה סיוט", מדווח אבי, זה היה בית כנסת תובעני בראשו פוסק הדור מרן הגר"נ קרליץ שליט"א (ד' יאריך ימיו ושנותיו), "היו מתקנים אותך על כל טעות קטנה, אפילו מעזרת הנשים היו צועקים. אבל הביזיונות היו שווים", כך אבי, "קיבלתי חמש לירות לקריאה בשבת והיו שני מניינים וכך יכולתי לחסוך 40 לירות לחודש רק מהקריאה וזאת בנוסף לעסקי הדגים, בווגשל…"
והבחור שלוימה ולדר, אוסף לירה ללירה, עשירייה לעשירייה ומאייה למאייה וכמו צ'אלמר הגון לא מבזבז מכל זה אפילו לירה.
שמא תאמרו קמצן הוא?
זהו שלא. כי לאחר שנתיים בהם שמר את הכסף שהשתכר בעמלו כבודק דגים וקורא ב"הליגמן", בפורים תשט"ז (לפני 63 שנה) רכש אבי שולחן חדש ושישה כיסאות, ודאג להוביל אותם לבית הוריו.
יחד עם השולחן והכיסאות הכה נחוצים הוסיף פריט יקר ערך שישמש אותם לסדר הפסח הקרוב.
"וזו קערת הסדר שאני נותן לך כעת במתנה במקום המגדל שנתת לי…" אומר אבא שלי. "אחרי פטירתם של אבי ואמי החליטו אחיי שאני זכאי לה, בצדק מסוים… כעת אני מעביר שיהיה לדורות הבאים…"
ואז הוא מראה לי כתובת החרוטה על הקערה, שלא ידעתי על קיומה, כי מעולם לא טרחתי להביט על הקערה הזו מקרוב:
ש'י נתן לכם לאות
ל'פורים משלוח מנות
מ'וגש הוא לכם מבנכם
ה'לא הוא שלמה אוהבכם
פורים תשט"ז

ואז ידעתי, שהקערה שקניתי לו אינה שווה אפילו את השבבים שנשרו מאותה חריטה על הקערה היקרה מפז, מלפני 63 שנה. כי לא רק קערת סדר קיבלתי במתנה מאבי שיחי' אלא אות ומופת, לאהבה ולמסירות מדהימה של נער צעיר לאביו ולאמו, ולהמחשה אמיתית של הציווי "כבד את אביך ואת אמך".
ובראש מורכן לקחתי את הקערה והטמנתי אותה כמו אף אפיקומן שאי-פעם היה לי, וכשחזרתי לביתי הצבתי אותה במקום הכי בולט בוויטרינה שלי וסירבתי לעצת חבר לצפותה בכסף ולחדשה.
ובלי קשר לחשיבותה הרגשית והחינוכית ולהיותה הכרזה של "והגדת לבנך", אין לי מושג למה, היא נראית לפתע הפריט הכי יפה ומושך עין בין שלל כלי הכסף בביתי.

האזינו לסיפור המלא:

צפו בתמונות של הקערות:

ולדר קערת ליל הסדר 1

ולדר קערת ליל הסדר 2

ולדר קערת ליל הסדר 3

ולדר קערת ליל הסדר 4



0 תגובות

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>