דברי תורה לשביעי של פסח ולשבת "אחרי – מות" (בארץ ישראל)

"והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם" (יד, כב, וכן יד, כט)- הצירוף "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" חוזר על עצמו פעמיים: בפרק יד פסוק כ"ב, ולאחר מכן גם בפסוק כ"ט. אך בפסוק כ"ט, המילה "חומה" כתובה בוי"ו חסר, כמו "חמה", כעס. ומבואר במדרש, שהדבר בא ללמד שבשעה זו התעורר קטרוג על בני ישראל, שלא להצילם, כי אף הם עבדו עבודה זרה במצרים ["מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" וכו'].

ונשאלת השאלה, מדוע רק בפעם השניה (בפסוק כ"ט) נאמר "חמה" בלי וי"ו ולא בפעם הראשונה (בפסוק כ"ב). ומתרצים בשם הגאון מוילנא המתבונן בשני פסוקים אלה יראה, שישנו הבדל ביניהם מבחינת סדר המילים: בפסוק כב, הלשון היא "בתוך הים ביבשה" ("ויבואו… בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה…"). ואילו בפסוק כט, הלשון היא "ביבשה בתוך הים" ("ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה…"). הבדל זה נובע מכך, שהפסוק הראשון מתייחס לאנשים שנכנסו לים בחירוף נפש, דוגמת נחשון בן עמינדב, כשעוד היה במצב של "ים" לפני שנהפך ליבשה, ורק אח"כ נהפך ליבשה (ולכן כתוב "בתוך הים ביבשה", קודם ים ואח"כ יבשה). לעומת זאת הפסוק השני, מתייחס לאנשים שהיו קטני אמונה, ולא נכנסו עד שוידאו שהים הפך ליבשה (ולכן הקדים שם הכתוב את ה"יבשה"). ממילא מובן גם מדוע נאמר "חמה" רק בפסוק השני, כי על אנשים חסרי אמונה אלה התעורר הקטרוג, ולא על מוסרי נפשם מהסוג המתואר בפסוק הראשון.

תירוץ ב': עיקר החימה על בני ישראל הייתה משום פסל מיכה, שעבר עמהם בים, כידוע על פי חז"ל (ומעיר הגר"א, שהפסל עצמו נעשה רק בימי השופטים, אך מכל מקום מחשבת הע"ז הייתה אצל מיכה כבר אז). ומיכה היה משבט דן, שהלך אחרון (שהרי היה "מאסף לכל המחנות", כידוע). ועל פי זה, מיושבים היטב כל ההבדלים בין הפסוקים: הפסוק הראשון (פסוק כב) מתייחס לתחילת הכניסה לים (שאז שבט דן טרם הספיק להיכנס, שהרי היה המאסף) ולכן נאמר "בתוך הים, ביבשה", דהיינו, החלק הקדמי של העם כבר בים, והאחורי עדיין ביבשה. והואיל ושבט דן לא נכנס, טרם התעורר הקטרוג, ולכן נאמר "חומה" ולא "חמה". ואילו הפסוק השני מתייחס למצב מאוחר יותר, שבו החלק הקדמי בעם כבר עלה ליבשה, והחלק האחורי בים (ולכן נאמר "ביבשה, בתוך הים"- החלק הראשון ביבשה והחלק האחורי עדיין בים), ונמצא ששבט דן (שהיה כאמור מאחור, כמאסף) היה בים, ואז התעורר הקטרוג נגד הצלתם מן הים, מחמת פסל מיכה (ולכן נאמר "חמה").

—
לפרשת אחרי-מות
"וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"מ (טז, יג)- על המילים "ולא ימות" כותב רש"י: "הא אם לא עשאה כתקנה [-את הקטורת-], חייב מיתה" (ומפרש השפתי חכמים: "היינו, שאם חיסר אחת מכל הסממנים חייב מיתה").

כידוע, מנהגנו לומר בתפילה כל יום את סדר פיטום הקטורת. יש נוהגים לאומרו מתוך הכתב דווקא, מחמת החשש שאם יאמרו בעל פה, יחסירו אחד מסמני הקטורת (באמירתם), והרי שנינו ש"אם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה". ויש שסופרים את סממני הקטורת באצבעותיהם, ויש שמחמת טעם זה נמנעים לגמרי מלומר פיטום הקטורת. המקור לכל זה הוא בדברי מהר"י אבוהב, המובאים "בבית יוסף", אורח חיים, קל"ג, בזו הלשון: "כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב, שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב, שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה. ואולי שמזה הטעם, אין אומרים אותו במקצת מקומות.

אולם מרן "הבית יוסף" מקשה על דברי המהר"י אבוהב מספר קושיות: ראשית, המימרא "ואם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה" מתייחסת למקריב בפועל, ולא למי שאומר את פיטום הקטורת בפיו. ועוד, הרי כבר מבואר לעיל שעל פי רש"י, אין כלל חיוב מיתה על עצם חיסור סמני הקטורת, אלא חיוב המיתה הוא רק לכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים בקטורת חסרה (וכאמור לעיל, גם מהרמב"ם אין ראיה ברורה שחולק על רש"י בעניין זה).

לכן הבית יוסף חולק על המהר"י אבוהב שצריך לאומרו בכל עת . אולם הרמ"א, בדרכי משה על הטור, כותב כך: "והמנהג באלו המדינות כדברי מהר"י אבוהב, שלא לאומרו בחול, מפני שטרודין למלאכתן, ויש לחוש שידלגו בה, ובשבת ויו"ט אומרים אותו". כלומר, לפי הרמ"א, ביום חול, שבו אנשים טרודים ויש לחוש שלא יאמרו את הסימנים כראוי, נוהגים כמהר"י אבוהב, שלא לומר פיטום הקטורת, ולכן אומרים רק בשבת ויו"ט. וכן מבואר ברמ"א על השו"ע אורח חיים קלב, ב.

ולעניין המנהג היום: חלק מהסידורים בנוסח אשכנז, אכן אינם כוללים פיטום הקטורת בסוף תפילת חול, מכיון שיוצאים ביד רמ"א הנ"ל. אך יש סידורים הכוללים את הנוסח. בנוסח ספרד, הסידורים כן מכילים את נוסח פיטום הקטורת, וכמובן בכל הסידורים של יוצאי עדות המזרח המכילים את נוסח פיטום הקטורת נוהגים כ"הבית יוסף" .

מועדים לשמחה ושבת שלום!
לא לשכוח עירוב תבשילין