לפני שנשמת האדם יורדת לעולם, היא מקבלת מהקב"ה תכונות נפש. לכל אדם נקבע האם יהיה חכם או טיפש? וכן קיבל חכמה ומידות איתם יחיה במהלך חייו ויפתח אותם בין לטוב ובין למוטב.

לא בכדי שתל הקב"ה בכל דור ודור את הצדיקים, שמנחים את העם לדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. הצדיקים מתווים לעם דרך מסוימת, זה אומר שהם בדקו אותה עד תום ויודעים מה טוב ומה לא. פעמים אנו חושבים ביהירותנו המופלגת שאנו קצת יותר חכמים מהרבנים, אם אמרו X אני עושה Y למה? כי ככה אני חושב, וזו דרכי… אולי באמת הרב קצת (עפרה לפומיה) הרוויח על חשבוני… אבל אנו שוכחים שאלה אנשים עם ניסיון חיים ועבר רוחני מאוד עשיר, עברו הרבה בחיים עד שהגיעו לאן שהגיעו עם המון מאמץ עמל ויגיעה.

בפרשתנו אנו פוגשים בתופעה זו במלוא עוזה על הפסוק: "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלווים ביד איתמר בן אהרן הכהן", וכותב המדרש (שמות רבה, נא,ו): "ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו, שנאמר (במדבר יב) 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? – אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו… ומה היו אומרים? רבי חמא אמר, היו אומרים חמי קדל בריה דעמרם (תראה כמה עבה כרסו של בן עמרם), וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך אמר להם: חייכם, נגמר המשכן אתן לכם חשבון, הוי 'ואלה פקודי המשכן'."

הליצנים שבדור, חשבו שהם יותר חכמים ממשה רבינו, וניסו לומר שהוא התעשר על חשבונם!! אדם שהיה השליח להביא על פרעה את עשרת המכות, והוציא את עם ישראל ממצרים, קרע את הים, ומסר נפשו על עם ישראל, עליו אפשר לומר "חמי קדל בריה דעמרם"?

ולא בכדי כותב ה"דעת זקנים" מבעלי התוספות – שהיה המשכן עדות למשה רבינו, כי בשעה שחשדו בו שגנב שקלים ממלאכת המשכן, אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות, וחזרו ומנו ומצאו שאפילו את העודף שנשאר ("ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים") עשה ווים לעמודים. ולא השתמש בהם כלל.

אלא כותב המגיד הנודע ר' ראובן קרלנשטיין זצוק"ל שזה באמת היה כוחם של ליצני הדור לפתוח את הענין, לפני כולם, לצחוק על הענין, הם הכי חכמים שיש, אבל הם עצמם לא נתנו דבר לבניית המשכן…

הסיפור הבא (מתוך ספר "בנועם שיח") ימחיש לנו על כך:
מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכח חקיינותו על דרשת הרב בשלימותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת – הליצנות, בעזרתה היה "טוביה כויפר" המשכיל מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה.

"ראו" – היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" – "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים.

בצר להם פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל ביזיונה של תורה.

בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו… מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב?"
הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש.
"שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה".
"שאל, רבי, שאל" לעג טוביה.
הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל ביננו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה?"
טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו. חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב.
"ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תיאסר באכילה, וזאת משום שנתבשלה בקדירה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו נתבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה. האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף, נטרפו דבריו".
הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבמה אבל וחפוי ראש.

מכאן אתה למד מוסר השכל – בל נחשוב שאנו חכמים ומבינים גדולים. צדיקי הדור, על אף ובגלל שקיעותם בד' אמות של הלכה, יודעים היטב על המתרחש סביבם, ופסיקתם מדויקת.

אל לנו להרגיש עצמינו חכמים גדולים, בואו נלמד לכופף את הראש בהכנעה ובכבוד לדבריהם, ונזכור שהעושה זאת לעולם אינו מפסיד. הדברים אקטואליים לזמננו, והחכם עיניו בראשו.

חודש טוב ומלא בשמחה, ושבת שלום ומבורכת.

—
המאמר נכתב לרפואת והצלחת:
מו"א דוד בן שמחה הי"ו.
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
יוסף מאיר בן כוכבה הי"ו.