"ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" (לה,ב)
שואל רבינו יעקב מדובנא בספרו אהל יעקב מדוע הפליג הקב"ה דווקא במצוות השבת לקראה "קודש", מה שלא מצינו בשאר מצוות התורה?

והביאור לזה, כי התורה באה למלאות חסרונו של האדם. אם ירא שמים הוא, ובכל ימות השבוע עוסק הוא בפרנסתו, אך אין לו זמן פנוי לשבת ולהגות בתורה. לזה באה השבת, ואז זמנו פנוי להגות בתורה באין מפריע. וכמו שהביא רבינו יוסף חיים מבבל שלימוד תורה בשבת שעה אחת שקולה כמו אלף שעות בחול, והאדם הפשוט, אשר בימות השבוע עוסק הוא בענייניו, ואין לו פנאי לטייל ולאכול ולנוח כדבעי, בשבילו השבת הוא זמן איכות בו יוכל למלאות כריסו במעדנים, לטייל ולנוח. אמרו על כך בדרך מליצה, כי כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטוינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לשת בטל,
ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חדשי ומועדי"? והלא כתוב חודשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!

ובזה גם יש לבאר, מה שאמרו חז"ל (ביצה טו:) כי אומר הקב"ה "בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו…

והמתיק זאת רבינו במשל נאה. גביר אחד עזב את משפחתו ואת עירו, והלך לדור בארץ רחוקה. לאחר שנים וימים, כאשר מצפה הוא מידי יום ביומו לדעת את שלום בני משפחתו וידידיו ומכריו, נקלע לאותו מקום הלך עני אשר מקום מוצאו היה עיירתו של אותו גביר. שמחתו של הגביר למראה ההלך לא ידעה גבולות, ומיד יצא הוא לקראתו וקיבלו במאור פנים והכניסו לביתו. וביקש ממנו שיספר לו מעט ממשפחתו ומכריו. אמר לו העני, כעת ממהר אנכי לפרנסתי, כי זקוק אני לקבץ נדבות ואין עיתותי בידי לשבת ולשוחח אתך. אמר לו הגביר וכמה מקבץ אתה ליום? נקבה שכרך עלי, ואשלם לך. ובלבד שתשב ותספר לי מהנעשה ונשמע שם. אמר לו העני, אשמח לקבל את הצעתך, אך קודם שאפתח את פי אבקש ממך כי תתן לי משהו למאכל, משום שכבר ימים שלא בא לפי מאכל ראוי לשמו. נענה הגביר גם לזאת ברצון, והביא לו ממיטב המאכלים והמשקאות. לאחר שאכל ושבע ודשן, הבחין הגביר כי העני הלז הניח ראשו על גבי השולחן, והכין עצמו לנום מעט. או אז לא יכל הגביר לכלוא את זעמו, והחל מזדעק, הוי נבל! וכי בשביל זה שילמתי לך, והאכלתי והשקיתי אותך? ומה זה העזת להרדם אחר כל מה שנתתי לך?..

כך הקב"ה, נותן הוא לאדם, ממון להוצאות השבת, ואף מצווהו להתענג במאכלים מיוחדים לכבודה של המלכה. אך כל זאת בתנאי שיפנה מעתותיו לעסוק בדברי תורה. אך אם האדם אחר כל זאת מניח ראשו על הכר, ושוכח מהתחייבויותיו, אומר ע"כ הקב"ה חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ה' ירחם, לכן ציוה האל, כי שבתון שבת קודש, יהא קדוש הוא לה', ואז ישמח הוא עמנו בעוסקינו בדברי תורתו הקדושה. יזכינו ה'.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג)- מובא בשם בעל הטורים, שמהמילה "ויקהל" עד למילה "השבת" בפסוק זה, יש שלושים ותשע מילים, כנגד ל"ט מלאכות האסורות בשבת. וידועה השאלה, מדוע מכל המלאכות האסורות בשבת (ל"ט מלאכות), הזכירה כאן התורה רק את מלאכת הבערה? רוב הראשונים מתרצים (אבן עזרא, רשב"ם, רמב"ן, עקידת יצחק), שכוונת התורה להדגיש כאן את ייחודיותה של השבת בהשוואה ליום טוב: ביום טוב, אסורה עשיית מלאכה, אך מותרת מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש (כאמור לעיל יב, טז, "אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם"), וכאן מדגישה התורה ששבת חמורה מיום טוב, שאסורה אפילו מלאכת אוכל נפש. ולכן הודגשה מלאכת הבערת אש, שהיא המלאכה העיקרית המשמשת לעשיית מאכל.

מובא בשם ר' יהונתן אייבשיץ: שהרי עיקר טעם השבת הוא זכר למעשה בראשית, אך הרי האש לא נבראה כלל בששת ימי בראשית אלא במוצאי שבת (כמבואר במס' פסחים דף נד; ולכן מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש), ולכן היה מקום לסבור שהבערה אינה בכלל המלאכות האסורות, ומשום כך מדגישה התורה את האיסור על מלאכת הבערה.

הסבר אחר מובא בספר עקדת יצחק (ר' יצחק עראמה), בשער נ"ה, על דרך הדרש: לאחר שציוותה התורה לעיל להימנע ביום השביעי ממלאכה, מוסיפה התורה ומזהירה, כי יש להיזהר מהמצב השכיח, שבו הבטלה ממלאכה מביאה לישיבת עמי הארץ ולרכילות ולשון הרע. ולכן מזהירה התורה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"- היזהרו מאש המחלוקת והמריבה ביום השבת.

ודומה לזה כותב החיד"א בספרו "מורה באצבע", אות קמ: "בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן בין איש לאשתו ובין המשרתים, והרבה טורח הסטרא אחרא בזה לחרחר ריב. והאיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה, יבקש שלום. ויילך לשלום ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן ביישוב ובחזרה, כי הוא זמן גילוי אורות קודש בשמים ממעל". והרב חיים פלאג'י, בספרו כף החיים, סימן כז אות לה, מביא דברים אלה של החיד"א ומוסיף: "ואנוכי עבדו מוסיף על דבריו, דאני הגבר ראה עיני, דבכל בית שהיה מחלוקת בערב שבת לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע…". ובהמשך מספר המחבר כיצד השכין פעם אחת שלום במריבה שפרצה בליל שבת בין אחד משכניו לבין אשתו, וכיצד היה אותו אדם אסיר תודה על כך ("ובכל פעם שהיה רואה אותי, היה מחזיק לי טובה ואומר אלי, אותה הלילה הייתה לי לאות ולזיכרון שלא עשיתי עוד קטטה עם אשתי אף שעברו ימים ושנים".) ומסיים ר' חיים פלאג'י, "וזה כתבתיהו בספר, כדי שממני יראו וכן יעשו כל אחד עם שכנו הקרוב אל ביתו והייתה הרווחה, שאם הוא משים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, לא ייתכן דהוא יעשה קטטה ומחלוקת, ומרבים שלום בעולם".

שבת שלום ומבורך!