"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כח,ב)
צריך להבין מדוע שינוי הלשון בפסוק, בתחילה אמר "תרומה", ואח׳׳כ אמר "תרומתי"?
אלא, ביארו השל"ה הקדוש ור׳ יהונתן אייבשיץ זצ"ל כידוע לצורך מלאכת המשכן היה צריך זהב טהור שאינו בנמצא כ"כ בעולם, וכן שארי דברים חשובים שלא שכיחים, וכל זה היה צריך בכמויות גדולות מאוד יותר מהנמצא, ואיך זה שהביאו בנ"י נדבות די ויותר אפילו מכדי הצורך, כמ"ש "והמלאכה היתה דים והותר"? אלא, ודאי שזהו מצד הברכה שנתן ה׳ בנדבות, שמהמעט שהביאו נעשה הרבה. וכפי שיעור נדיבות הלב כך הייתה הברכה שורה בנדבה, למשל כשהביא אדם חתיכת זהב בלב שלם, והיה חושק מי יתן והייתי יכול לתת כפלים, והיה מצטער על שאין בידו ליתן נדבה גדולה יותר מזו, הקב"ה היודע מחשבות אדם מצרף מחשבה טובה למעשה ושלח ברכה במה שנתן ונעשה התרומה מוכפלת כפי רצון לבו. נמצא, שבנדבת המשכן היו ב׳ תרומות: א. מה שנתנו בנ"י מעצמם. ב. מה שהוסיף ה' על מתנותיהם. וז"ש "ויקחו לי תרומה" – זה התרומה שתרםכל אחד מעצמו. אמנם "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – ליתן הרבה, רק מחמת חסרון כיס אינו נותן רק מעט, אני אשלח ברכה ויתמלא הרבה ו"תקחו את תוומתי".
רבינו יוסף חיים מבבל בספרו "אדרת אליהו" ביאר באופן נוסף עפ"י דבריו של המגיד מדובנא על הפסוק "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קודש הקודשים" לכאורה קשה על מה עשה ה' ככה, לחלק את קדושת המשכן לשתי, מדרגות זו למעלה מזו, וכי קצרה יד ה' לעשות את כולו קודש קדשים?
אלא, עיקר חשיבות הנדבה לפניו ית׳ הוא רק נדבת הלב, כי כסף וזהב לא חסר לו "לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳", אלא רצה הקב"ה שינדבו את לבם, וה' הבוחן ליבות הבחין בין אלו שנדבו בשמחה ובזריזות ובין אלו שנדבו בעצלתיים ולבו בל עמם. ובנדבה המעולה השתמשו לקודש קדשים, ובנדבה הפחותה השתמשו לקודש. וכדי שלא יתערב צווה שיעשו פרוכת להבדיל וזה שאמר: "והבדילה הפרוכת לכם" וגר כלומר אתם הגורמים את ההבדל.
ועפי"ז ביאר כאן "ויקחו לי תרומה" – זו תרומה רגילה. אמנם "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" אלו שנדבו מכל לבם בשמחה "תקחו את תרומתי" כלומר, תרומה המיוחדת לי. לצורך קודש הקדשים שהוא מקום מיוחד לזיו שכינתו ית', אשר לא יוכל להכנס בו אפילו הכהן הגדול כי אם פעם אחת בשנה. מסופר, כאשר הגר"ח מוואלזין זצ"ל יסד את ישיבתו הגדולה, שלח שלוחים להתרים בני אדם להחזקת הישיבה, על חברה זו נימנו נדיבי עם שהרימו תרומתם בכל שנה ושנה. בפנקס של אחד משלוחיו ראה הגר"ח, שאיש כפרי אחד התנדב בכל שנה חמישים רובלים, סכום רב בימים ההם. שנים אחדות לאחר מכן, ביקש המשולח שהישיבה תעמיד לרשותו סוס ועגלה כדי שלא יצטרך להזדקק לשרות בעלי עגלות הגורם לו עיכובים בדרך. והסכים הגר"ח לזה, וכן נתן לו ביגוד יפה שעי"ז יתכבד בעיני הנדיבים. באותה שנה, כשהגיע המשולח לכפרי אמר לו שלא יתן אף אגורה לתרומה ואפי, מתחרט על כל מה שנתן.בשנה הבאה, הגר"ח הצטרף לנסיעה, ובא אל הכפרי ושאלו מדוע פסק מלתת, אמר לו כשראה את המשולח, שנעשה דשן ושמן ולבוש בגדי פאר, ויש לו סוס ועגלה לעצמו, אמרתי לעצמי אינני מעונין שכספי יתבזבז על דברים כאלה.
שאלו הגר"ח אם למד גמרא מימיו וענה בשלילה, אולם חומש יודע. ביקש ממנו שיביא חומש ופתח לו בפרשת ויקהל בפסוק: "וימלא אותו ברוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה,, ,, והנה הגמרא (ברמת נה:) דורשת על זה: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, שאלו הגר"ח איך יתכן לכתוב את התואר "ובכל מלאכה" אחרי התואר שהיה מלא ברוח אלוקים וידע לצרף אותיות שנבראו שמים וארץ, כמו למשל אם יוודע על גאון גדול שידיו רב לו באיזו מלאכה כמו תפירה, האם לא לפחיתות יהיה שיכתבו לו הגאון הגדול, פטיש החזק, צדיק יסוד עולם וחייט טוב? א"כ מה כוונת התורה שכתבה על בצלאל כך? אלא, כוונת התורה, הרי ידוע שהיו מקומות שונים במשכן קדש קדשים ההיכל ועזרת כהנים וכר והרי בודאי כל אחד ביקש שיתנו את נדבתו לקודש הקדשים, אך מה יהיה עם ההיכל וההעזרות? לכן בחר הקב"ה את בצלאל, שיש בו רוח הקודש, ויודע מחשבתו של כל נדיב. מי שכוונתו היתה לש"ש, היה בקודש הקודשים, ומי שנתן גם לשם כבוד היה בהיכל, ומי שנתן רק לשם כבוד חיה בעזרת נשים. וזה כוונת הפסוק "וימלא אותו רוח אלוקים וגו׳ לעשות בזהב" היינו שידע מה לעשות בהם, המשיך הגר"ח גם אתה צריך לדעת שכל הדברים האלה שבא אליך המשולח, נצרכים עבורו כדי שיוכל להרבות נדבות, אמנם דע אם כוונתך באמת רק לש"ש, מעותיך ינתנו ויאכלו מהם אלו שהוגים בתורת ה׳, ואם כוונתך גם לשם כבוד יאכל אותו העגלון, אם כוונתך רק לכבוד יאכל ממנו הסוס.
—
"ויקחו לי תרומה" כתוב בתנא דבי אליהו "כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם הקב"ה ויקחו לי תרומה" לכאורה הדברים סתומים מה הקשר בין הדברים ראיתי מנסים לתרץ ע"פ זה את קושית האלשיך ע"פ משל לשני בנ"א שהרבו בשתיית יין הראשון סתם להנאתו לזה יקראו שיכור. והשני כדי להפיג את פחדו וכאבו לו ודאי לא יקראו לו שיכור, דהיינו תמיד צריך להסתכל על המטרה ולא על המעשה אצל חנה מצינו כשעלי חשבה לשיכורה היא ענתה לו "לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין לא שתיתי" לכאורה הסדר לא נכון קודם היה לה לומר לא שתיתי יין ואח"כ השאר אבל לפי דברינו היא אמרה לו שמשתי סיבות אתה טועה א. שאשה קשת רוח היא ואפילו אם שתיתי יין זה לא בגלל שאני שיכורה וב. לא שתיתי יין, כך גם כאן שהרי ידוע שהמשכן השפיע על מעשיהם של ישראל והפך את הנתינה שלהם לקבלה ולכן נקרא על שם סופו, אבל קשה הרי סוף סוף בשעת המעשה זה היה נתינה אז למה קראו קיחה? על שאלה זו התכוון התנא דבי אליהו ונקדים מעשה במסכת שבת עם ההוא צדוקי שראה את רבא שהיה לומד תורה ואצבעותיו תחת רגליו נוטפות דם אמר לו עם פזיז אתם שהקדמתם פיכם לאוזניכם כשאמרתם נעשה ונשמע היה לכם לשמוע וראות אם זה מתאים לכם, ענה לו רבא אנחנו הולכים בתמימות ובטוחים שהקב"ה לא יטעה אותנו בדבר שלא נוכל לעמוד בו! לכן אמר הקב"ה אלה שסמכו עליי והקדימו נעשה לנשמע ראויים הם שכבר בהתחלה תרומתם תהא נחשבת לקבלה לזה אמר ויקחו לי.
שבת שלום ומבורך!