מעבר לאתר המותאם

זה הזמן לצמוח \\ הרב נהוראי משה אלביליה

הרב נהוראי משה אלביליה No Comments on זה הזמן לצמוח \\ הרב נהוראי משה אלביליה
נהוראי משה

שאלת חשובה ששואל אדם את עצמו בחיים היא "איך צומחים?" איך אני יכול לפרוץ קדימה מהמקום שאני נמצא בו, ולהרגיש שעברתי שלב גדול ומורכב בחיים בדרך למשהו טוב יותר?

הפסוק אומר: "כי האדם עץ השדה" כל אדם משול לעץ. ישנם עצים גדולים וחסונים, ואנו מתבוננים כיצד הם גדלו? ואז אנו מגלים שתהליך הגדילה אמנם היה איטי מאוד, אך הוא היה תמידי ומורכב מרגעים קטנים של פריצה מעלה. ברגע ששמים את הזרע באדמה הוא מתכלה וזה נשמע מאוד קשה, אך בסופו של עניין הזרע מתגבר ומתחיל לצמוח ולגדול מהחלטה אחת ויחידה שעכשיו אני פורץ הלאה.

דרשו דורשי רשומות, חודש שבט ר"ת שנתבשר בשורות טובות. ולא בכדי מזל החודש הוא דלי, דלי חידשו חז"ל הוא אותיות ילד. ילד תמיד מחפש להעשיר את ידיעותיו על העולם, ללמוד עוד מיומנויות, ולהבין כיצד דברים פועלים. ילד מתחיל את מסע חייו בצעד אחד קטן, ומרכישת אבני דרך משמעותיות להתפתחותו ולהתקדמותו במהלך חייו. כל דבר חדש הינו בעל חשיבות רבה, ובו הוא ישים את עיקר מעייניו, כדי להבין את עומק הדבר העומד מולו. אמרו חז"ל במשנה באבות (ד, כ): "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק…" מהמשנה אנו מבינים שילד הוא בבחינה של דבר חדש והתחדשות. לכן דווקא חודש שבט שבו חל ראש השנה לאילן מזלו דלי, אותיות ילד, שמהותו צמיחה והתקדמות.

בפרשתנו אנו רואים שכאשר עם ישראל יצאו ממצרים הם היו במקום עמוק של מט' שערי טומאה. ברגעים אלו עם ישראל החל תהליך שורשי שהחל מאמונתם המלאה בה' יתברך, עוד בעמדם על שפת הים, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לנגד עיניהם הייתה מטרה נעלה, להיות עם ה' ולזכות לקבל את התורה הקדושה. ומכאן הם מתחילים תהליך עוצמתי בו הם מטהרים עצמם ונכנסים בשערי הקדושה, שער אחר שער. עד אשר הם מגיעים לעוצמה בה הם זוכים לשמוע את קולו של אלוקים מדבר אליהם. עם ישראל צמחו לעם מהרגע הקטן בו החלה לצמוח בליבם האמונה הפשוטה בה'.

כתב אחד מגדולי החסידות (בעל ה"ייטב פנים", שובו בנים אות י"ד בתוה"ד) על סגוליות יום ט"ו בשבט וז"ל: "ידוע (פסחים ו.) כי שואלין ודורשין קודם לחג שלשים יום, והיום יום ט"ו בשבט שלשים יום קודם פורים, יש לנו לדרוש מענינו של אותו יום לקבל עלינו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות בלב שלם, ועצמו של יום מעיד על זה, שכן בזה היום ט"ו בשבט ראש השנה לאילן דקיימא לן הלכה כבית הלל, נמצא ביום הזה עולה שרף באילנות והפירות חונטין, אף שלא נראה מבחוץ השתנות מתמול שלשום, עם כל זה נכנס בפנימיותו בתוכו ושורש לחלוחית ושרף, שמזה מתחיל לחנוט עד אשר יעשה פרי, ממנו ניקח כי האדם עץ השדה, אם כי אין כאן שינוי מעשה בפועל, עם כל זה בזה היום יכניס לחלוחית טוב במחשבה שבמוחו, ומאז יתחיל לחנוט עד אשר יבוא לעשות פרי במעשה כאשר יבוא לידו ויקיימנה".

היינו לאסוף את כל הרצונות הטובים שבתוכנו ובעזרת ה' להתחיל את מעשה החניטה, ומשם יבוא לעשות פרי.

ישנה מעשייה נאה שמחדירה כוח בתוכנו, עת אנו מתחילים תהליך של התקדמות לעבר מטרה מסוימת בחיינו.

משל למלך גדול, שהחליט לבנות את ארמונו על אחד ההרים הגבוהים במדינתו, משרתים רבים עמדו הכן לשרתו בכל עת, וספקו לו את כל צרכיו.

אחד המשרתים הנאמנים היה שואב המים, מידי בוקר ירד לנחל הזורם בעמק שבתחתית ההר, ונשא על גבו את דליי המים והביאם לארמון. הדרך מהנחל ועד לראש ההר הייתה ארוכה מאוד, והשואב השתדל תמיד להביא את הדליים בשלמותם מבלי שישפך מהם בדרך.

ברבות השנים, משגדלו שני בניו של שואב המים, החליט האב שכיון שהוא מזדקן ועוד מעט כבר לא יהיה לו כח להביא את הדליים, כדאי לרתום גם אותם לעבודה זו, ולהכשירם לעבודת המלך. הוא הראה להם את הדרך, והזהירם שעליהם לבצע את המשימה מבלי לשפוך טיפה מהדלי.

והנה הבן הראשון היה בריא וחזק, והצליח להעלות את הדליים מהנחל עד לארמון, בלי לשפוך ולו אף טיפה אחת. הבן השני היה חלש בגופו, והיה עליו להתאמץ מאוד בנשיאת הדליים, ולמרות כל מאמציו נטפו טיפות מים רבות לאורך כל המסלול, ועד שהגיע לארמון נשאר רק כשליש או כרבע מכל הכמות של המים ששאב מהנחל.

כך נמשך הדבר תקופה ארוכה, והאב – השואב, שהיה אדם נבון וראה את המאמצים המרובים שהשקיע הבן החלש בנשיאת הדליים, לא העיר לו על חסרון המים. אבל הבן עצמו, בראותו שאינו מצליח לספק רצון אביו, התמלא בנקיפות מצפון ורגשי נחיתות על כך שלמרות מאמציו להעלות את הדליים בשלמותם, הוא אינו מצליח.

הוא פנה אל אביו בבכי ואמר לו: 'באתי לבקש את סליחתך. יודע אני שהנך כועס עלי על שהנני מאבד חלק מהמים בדרכי מהנחל אל הארמון, אבל מה אעשה שאין בכוחי לעשות זאת. ועל כן הגעתי אליך לבקש סליחה ומחילה'.

האב, שנפשו יצאה מדבריו של הבן, הרגיעו ואמר לו: 'רואה אני את המאמצים המרובים שאתה משקיע, וזה הדבר החשוב לי יותר מכל. בראותי את מדת מאמציך, הרי השליש או הרבע שהנך מצליח להביא מן הדלי, חשובים בעיני יותר מכל הכמות השלימה של אחיך'.

אבל למרות הדברים החמים של האב, הבן לא נרגע, ופנה שוב ושוב אל אביו בבקשת סליחה ומחילה.

מה עשה השואב החכם?
הלך ושתל פרחים בצדי השביל המוביל מהנחל אל הארמון. לאחר זמן מה. כאשר בנו ירד שוב להביא את המים, הלך יחד אתו, והראה לו את שדרת הפרחים היפהפיים שכבר הספיקו לגדול, ואמר לו: 'ראה בני את הפרחים הללו, ותדע שהם צמחו וגדלו בגלל הטיפות שנשפכו לך מהדלי. כל בוקר לאחר שאתה עולה עם הדלי לארמון, אני יורד לשדרת הפרחים הזו וקוטף מהם את הפרחים היפים, מכין זר מיוחד ומגישם למלך.

אין לך מושג, בני אהובי, איזו התרגשות ושמחה וקורת רוח אני גורם למלך כאשר אני מביא לו מדי בוקר את זר הפרחים.

אף אנו נזכור שתהליך הצמיחה פעמים שהוא מייגע וקשה, ופעמים רצוף כישלונות. אך עלינו לזכור שזהו חלק מתהליך הצמיחה, ואילו הקשיים בדרך מצמיחים את אישיותנו לא פחות מההצלחות. הם מצמיחים חסינות, גבורה ואמונה גדולה בעצמנו וביכולותינו.

בתפילה גדולה לבורא העולם שיצמיח לנו ישועה בקרוב, ונזכה לגאולה השלמה שאף היא מתגלה אט אט מתוך חבלי המשיח.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.


המאמר נכתב לרפואת:
מו"ר אבי דוד בן שמחה הי"ו.
מרת אמי יפה בת זוהרה תחי'.
בני יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
בתושח"י.



0 תגובות

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>