"ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים .. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים … ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (יא. ד-ז).
*שואל רבי יונתן אייבשיץ זי"ע מה הקשר בין מיתת הבכורות – לאי חריצת הכלבים את לשונם? אלא רש"י מסביר על הפסוק "כחצות הלילה" רבותינו דרשו שאמר משה כחצות, שמשמעו סמוך לו, או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שלא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. ולכאורה הרי יש להקשות מהגמרא (ברכות ג') שלוש משמרות הוא הלילה: ראשונה חמור נוער, בשנייה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו. אם כן היה להם סימן מובהק ל"חצות" באמצע האשמורה השנייה, עם צעקת הכלבים? אלא, לכן ממשיכה התורה ואומרת לנו: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", שבאותו לילה לא צעקו הכלבים.
*"הבית הלוי" – הסביר זאת, כאשר בעיר בריסק פרצה יום אחד מחלוקת בציבור, וכנהוג במחוזותינו קמו שני צדדים ונלחמו זה בזה בא בעל הבית הלוי זי"ע, רבה של העיר, ופנה אל מספר בעלי בתים בעלי השפעה וביקש מהם, שיבואו בדברים עם שני הצדדים וישימו קץ למחלוקת שנתלקחה והלכה, אבל הללו טענו, שאין הם רוצים להתערב בדבר, והם מעדיפים להישאר ניטראליים- אמר להם הרב בהקפדה: בדרך "ניטראלית" זו כבר נקטו לפנים כלבי מצרים! שכן חז"ל אומרים (בבא קמא ס:) "כלבים בוכים – מלאך המות בא לעיר. כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר". ומכיוון שבמצריים נמצאו אז גם מלאך המוות, שבא להכות בבכורים, ונם אליהו הנביא, שבא לגאול את בני ישראל – לא ידעו הכלבים מה לעשות: לבכות או לצחוק? ולפיכך "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", החליטו "להישאר ניטראליים", שלא לפצות פה ולא להתערב!… מיותר לציין שהם הבינו את הרמז… ומיד החלו לפעול!..
*ויש מי שהסביר את הטעם שלא חרצו הכלבים את לשונם ביציאת מצרים, כך: כי במדרש רבה (שמות א) איתא, על הפסוק "אכן נודע הדבר": היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דבריו "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" אמר: לשון הרע יש בינהן, היאך יהיו ראוין ליגאל? ולא היו יכולים להיגאל עד שלא שירשו מהם עבירת לשון הרע ומלשינות!… וזה שמדגיש הכתוב: יודע אתה – למה זכו ישראל להיגאל, מכיוון ש"לא יחרץ כלב לשונו" – שלא נשאר בהם שמץ מן המידה הרעה של לשון הרע. כי חז"ל אמרו "כל המספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים"…
מהסיפור הבא – אפשר לתרץ עוד מה קשורים הכלבים ליציאתם של ישראל ממצרים המגיד הירושלמי הרב ב"צ יאדלר זצ"ל היה אומר תמיד, שחלק מהיכולת של רב ודיין צריכה להיות – הבנת דבר מתוך דבר! ולהמחשת הדבר סיפר, כי: המהרי"ל דיסקין זצ"ל ערך פעם בבית דינו גט גירושין בין איש לאשתו. לפתע, בעיצומו של כתיבת הגט הפסיק את מלאכת הסופר והחליט להניח את המשך הכתיבה ליום המחרת. הגאון לא הסביר את מניעיו, הוא רק ביקש לברר שוב את פרטי המתגרשת, ולדחות את נתינת הגט למחרת. הדיינים שהיו מעורבים והכירו אות הנושא מקרוב, התפלאו על החלטת הרב, אלא שאין מערערים אחר המלך. למחרת, בעקבות הבירורים נודע, לחרדתם, כי האישה מקבלת הגט שקרנית. היא החכימה לעשות – להביא איש אחר, שהציג את עצמו כבעלה ולקבל על ידו גט. העניין התגלה כאמור, בעיצומו של כתיבת הגט זמן קצר לפני מסירתו. כאשר שב המהרי"ל לביתו, בני הבית שאלוהו: הרי הרב אינו מאמין במופתים, וכי יש מופת גדול מזה? אמר להם הרב: וכי מופת הוא זה, חכמה היא זו, שנתן הקב"ה. לבני אדם להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר. בואו ואומר לכם איך עליתי על השקר: אותו זוג, הביאו איתם כלב קטן כדרך המודרניים באותם ימים עד היום הם לא באו יחד לבית הדין, היום לקראת…
"למען רבות מופתי בארץ מצרים", (יא, ט)
הרמב"ן בסוף פרשתנו בא כתב אודות האמונה בה', "כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלו־ה מחדשו וידוע ומשגיח ויכול… ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובנינו לבניהם לדור אחרון".
פעם כשחזר רבי ישראל סלנטר זצ"ל מנסיעה לעיר מגוריו סמל, הוא סר למלונו ונוכח לראות שבעל האכסניה שעה את טעמו ביחס ליהדות והחל לזלזל בענייני תורה ומצוות. כששאל אותו רבי ישראל לסיבת הדבר, סיפר הלה שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר אחד שהכחיש בפניו את ענייני שכר ועונש, גרונו וייחנק. הכופר אכל את הטריפה לעיניו ולא אירע לו מאומה. מאז נכנסו ספיקות ללבו, ואמונתו נתרופפה. רבי ישראל לא השיב לו מאומה ונכנס לחדרו, לאחר שעות מספר חזרה בתו של בעל האכסניה מלימודיה ובישרה בשמחה שקיבלה תעודת גמר עם שתי הצטיינויות, בחשבון ובנגינה. רבי ישראל קרא לילדה וביקשה לנגן לפניו כדי להוכיח לו שהיא באמת ראויה להצטיינות.
הילדה סירבה, ורבי ישראל שלח לקרוא לאב ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות. כששאל האב את בתו לפשר הדבר, השיבה לו שהיא חושבת שהדבר הוא בלתי נימוסי ובלתי הגיוני לנגן לפני בני אדם לא בזמן המיועד ולא במקום המיועד כדי להוכיח את כשרונה, האם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לה, היא תהיה נאלצת לעמוד ולהראות את כשרונה בנגינה? הרי לשם כך הגישו לה את תעודת ההצטיינות. רבי ישראל פנה לאביה ואמר שתשובת בתו יכולה לשמש תשובה לתימהונו בענייני השגחה, הלא הקב"ה כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הניסים הגלויים ביציאת מצרים, ויש לנו תעודה המוכיחה על כך, היא התורה שניתנה לנו. האם יש הגיון בדבר שכל אדם שיבוא ויגיד שאינו מאמין, הקב"ה ישנה את סדרי בראשית ואת הליכות הטבע, כדי להזכיר לו שיש דין ויש דיין? מי שרוצה לדעת את אמיתות הדברים,, אמר רבי ישראל, יכול להיווכח מהתעודה הנצחית שלנו, שאושרה לעיני כל העולם ואין צורך בהוכחות נוספות.
והם הם דברי קודשו של הרמבן לעיל שבכוחה של מסורת הדורות להעביר את ההתרשמות ואת הוודאות מהנסים הגדולים שעשה ה' בעבר ולהחדיר זאת ללבם של בני כל הדורות כולם.
שבת שלום ומבורך!