מוקדם עדיין להעריך את השפעת הפילוג בבית יהודי, לטווח הרחוק. והטווח הרחוק הוא הבחירות שיתקיימו בעוד קצת יותר משלושה חודשים. עד אז – הסקרים יעלו וירדו, יכתירו מלכים וימחקו מפלגות.
אבל תמונת המצב העכשווית, כפי שמשתקפת מהסקרים שפורסמו אמש, היא כי הפיצול בימין לא עושה טוב למחנה. כל המפלגות בימין, למעט הליכוד, מתגוששים ביניהם סביב אותו מספר מנדטים, פחות או יותר, כלומר סביב החמישה-שישה מנדטים. המשמעות הישירה היא: מישהו מהם עשוי שלא לעבור את אחוז החסימה בסופו של תהליך, וגוש הימין עלול לאבד כמה מנדטים שיתנו לו את הרוב הטבעי. במקרה כזה, לנתניהו, שמוביל בסקרים במספר המנדטים, לא תהיה ברירה אלא לפנות לשותפים פחות טבעיים, כמו בני גנץ, כמו יש עתיד, ואז הכל עשוי להיראות אחרת.
ואם הזכרנו את בנט ומהלך הפילוג שלו ושל שקד מהבית היהודי, כדאי להציב שאלה בלתי פתירה כרגע: האם בנט, שכעת הולך על מפלגה דתית-חילונית, יהיה פחות מחוייב לעניינים הדתיים והערכיים של המדינה, כפי שהיה מחוייב כשעמד בראש המפלגה הדתית לאומית? ושאלה יותר מסקרנת: זוכרים את החיבור הלא טבעי בין יעקב ליצמן לנפתלי בנט בשנה שנתיים האחרונים? לא פעם נאלץ נתניהו להתקפל מול השניים, שהציגו חזית אחידה מולו. ולא פעם גם הבטיחו השניים, שהם לא ייכנסו לממשלה מבלעדי האחר.
והברית הזו, שנולדה מהחשש של בנט שנתניהו רוצה להדיח אותו או לא לצרף אותו לממשלה עתידית, שרדה תקופה ארוכה. השאלה, האם כעת בנט יהיה מחוייב לחיבור הפוליטי הזה עם ליצמן, או שהוא משוחרר מכבלי ההתחייבות הזו, לטובת, למשל, חיבור ליש עתיד אחרי הבחירות כגוש פוליטי, במידה ונתניהו לא ירצה את בנט בממשלתו?
ימים יגידו.