כל אדם החי על פני הגלובוס בנוי ומורכב מד' יסודות שברא ה' יתברך שהם עפר, רוח, אש ומים. ללא יסודות אלו כוח הקיום בעולמנו היה שווה כאין וכאפס, אך כשברא הקב"ה את היצירה המופלאה הזו שנקראת "אדם" הניח בה חלק ממנו והוא הנקרא "חלק אלו-ה ממעל". ובורא עולם טבע כלל בבריאה: כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות. לכל אדם יש את הכוחות והטבעים המיוחדים לו שאותם נתן בו ה'.

האדם גדל, וככל שעוברות השנים האדם שואל את עצמו: "האם אני יכול לשנות בעצמי טבע שנטבע בי? וזאת בשביל שאוכל להיות אדם קצת יותר טוב ממה שאני היום?

לאדם זה אנו נענה בשאלה: האם התבוננת בעצמך? התבוננת בכוחותיך שניתנו לך? ככל שתרצה להשתנות ככה הקב"ה יעזרך…

בפרשתינו אנו מתחילים את תולדותיהם של הטוב והרע. מצד אחד יעקב בחיר האבות, אב לקדושה. ומנגד עשו הרשע, אב ליצרים ולתאוות. הפסוק אומר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", והשאלה בפסוק זה צפה ועולה מאליה וכי יצחק אבינו אוהב את עשיו מהסיבה שציד בפיו? כל מעייניו נתונים לגשמיות, לציד? מדוע תורתינו הקדושה כל כך הדגישה שיצחק אבינו אהב את עשו כי ציד בפיו?

אלא מתרץ הרב דסלר זצ"ל תירוץ נפלא שממנו נוכל ללמוד חלק גדול לפאזל הענק של החיים (שפתי חיים, פרשת תולדות) : המידה של יצחק הייתה מידה של גבורה – פחד יצחק. עיקר עבודת ה' שלו הייתה להתגבר על הקשיים ועל הניסיונות. יצחק ראה שגם בעשו יש את אותו דרך בעבודת ה' והיא התגברות על הקשיים. לכן יצחק רצה להושיט לבנו את כל העזרה כדי שיוכל להתגבר על טבע תכונותיו, וכך יוכל עשיו להתגבר על הקשיים שניצבים לפניו, ולהגיע לדרגה גבוהה. אך משמים הראו לו איך עם כל הסיוע שהגיש לבנו, עשיו לא ניצל את ההזדמנות לשנות טבעו ונשאר עם ציד בפיו, ולא הפך את הציד שבטבעו למנוף להתעלות.

יצחק אבינו ידע שהקב"ה שם בידיו שני פקדונות שונים בתכלית. יעקב שהוא יושב אהלים, ונמצא בחממה של בית מדרש. ואילו עשיו טבעו עז, האם בגלל שהטבע שלו שונה אני יתייאש ממנו? לא! ניסה בכל מאודו לעזור לעשו להשתפר ולהיות טוב שיוכל לעשות יותר נחת רוח לבורא עולם, אך יצחק לא קיבל סיוע מהצד השני…

ומכאן אנו למדים גם שאנו אומרים לעצמנו שאולי הקב"ה ברא אותנו עם כל מיני סוגי טבעים שליליים שהיינו רוצים להיפטר מהם כמה שיותר מהם. ואנו שואלים את עצמנו: כיצד נעשה זאת? אך עלינו לדעת כי הכל תלוי בנו. הקב"ה עוזר, ואנו צריכים לעשות השתדלות אמיתית. "אפשר לתקן את כל העולם, אך קשה יותר לתקן מידה אחת", לא בכדי אמרו זאת בעלי המוסר כי טבע שנכנס אצל האדם קשה מאוד להוציא אותו, רק עם עבודה פנימית עמוקה מובטח לאדם שיצליח…

ונסיים בהמחשה נפלאה שהיה מספר ר' אל'ה לאפיאן זצוק"ל לעניין זה:
"מן הימים שהייתי ילד קטן הייתי שובב ככל הילדים…, ואם אירע שהורדתי כוס של זכוכית מעל השולחן ושברתי אותה, הייתי מקבל עונש מאמי, כמובן. פעם אחת ראיתי תרנגול שנכנס הביתה ויתעופף על הארגז שעמדו עליו הרבה כלי זכוכית והפיל מהן כמה וישברם, אמרתי לנפשי: "אהה!" עוד מעט יקבל מידי אמא מכות נאמנות, ומה מאוד התאכזבתי כשראיתי את אמא רק נאנחת, ופותחת הדלת לגרש את התרנגול החוצה אמרתי לנפשי, הלוואי והייתי גם אני תרנגול כי אז לא היו מכים אותי. אבל תיכף ומיד חזרתי בי ואמרתי לעצמי: "לא נכון הדבר!", אמת שהתרנגול לא קיבל מכות אפילו נזיפה אחת לא נזפו בו. אבל היכן הוא עכשיו? בחוץ מקרקר על האשפות, מחפש גרגירים לאכול. ומה עולה בסופו? שוחטים ואוכלים את בשרו – וחסל! ואם ככה הלא באמת כדאי לקבל מכות, אם אשבור כוס ובלבד להיות בן אדם ולא תרנגול".

והדבר ברור מכאן שבאמת לכל אחד יש תקווה! אל לאדם ליפול לזרועות הייאוש ולומר לכל הסביבה העוטפת אותו זה אני וזה הטבע שלי תסתדרו עם מה שיש. לא! ככל שאתה בדרגה ככה התביעה עליך להשתנות יותר גדולה, וכי יש דרגה יותר גבוהה מלהיות בן של מלך מלכי המלכים!!??? מה אנו מחפשים ח"ו להיות כמו תרנגולים?!! אלא נתחיל קדימה והקדוש ברוך הוא יערה עלינו רוח טהרה ממרום אמן ואמן ושנזכה תמיד לסיעתא דשמיא בכל מעשי ידינו, ובעבודתנו הרוחנית, בהטבת דרכנו.
שבת שלום ומבורך וחודש טוב ומוצלח.

—
המאמר נכתב לרפואת יונתן בן ספיר רעיה בתושח"י.